למה שלא נזיל דמעות בחדר הישיבות?
במקום לקרוא לשיוויון מתוך הצד הנשי שלנו, התחברנו לצד הגברי. מדוע הפכנו להיות יותר אגרסיביות ופחות אמוציונאליות? מדוע בחרנו בכוח ולא בעוצמה? מדוע שלא תהיה לנו הפריווילגיה להיות עצבניות בזמן הווסת?
אין דבר יותר מענג ממערכת יחסים רומנטית זורמת לפי החוקים שלך. הוא מתקשר אלייך מיד שהוא יוצא מהעבודה, הוא מחבק כשאת צריכה חיבוק, מביא לך קפה או בירה כשאת מבקשת. כל החיים שלך הופכים להיות ורודים, אין לך יותר פולקעס יש לך אשראי עצום בבנק, והכל כי הוא נמצא שם וממלא כל משאלה.
כל אותו הבוקר גיבשתי אסטרטגיה מה אני עומדת לעשות, הכנתי תסריטים שונים בראש ותגובות לכל מצב. וכמו שחקן פוקר מנוסה, הגעתי לפגישה חתומת פנים. במהלך השיחה ניהלתי משא ומתן על "הסחורה", אני מול "הרוכש" - רן. הבאתי נימוקים משכנעים כמה העסקה כדאית לשני הצדדים.
כך הרגשתי עם רן. לא עבדתי באותה תקופה, ואת כל מאוויי וצרותיי הנחתתי עליו. והוא, כמו גבר אמיתי, היה שם רק כדי להעניק לי ולעשות לי טוב. ואם חלילה לא היה לי טוב למשך חמש דקות, מיד התקשרתי והתלוננתי.
באותם רגעים של חוסר שפיות, חשבתי על המהפכה הפמיניסטית ותוצאותיה. בעצם לא יצרנו במהפכה משהו חדש, אלא משהו גברי. למען הפרוטוקול יירשם, שאני פמיניסטית. אבל אני חושבת שבמקום ליצור שיוויון מתוך השוני בין שני המינים, התלבשנו על התכונות הגבריות וקראנו לזה פמיניזם.
האם שריפת חזיות היא אקט פמיניסטי, המעביר אותנו מנשיות לגבריות? במקום לקרוא לשיוויון מתוך הצד הנשי שלנו, התחברנו לצד הגברי. מדוע הפכנו להיות יותר אגרסיביות ופחות אמוציונאליות? מדוע בחרנו בכוח ולא בעוצמה? האם במהפכה הפמיניסטית יצרנו גבר בדמות אשה החותר לסיפוק מיידי של כל מאוויו? למה שלא נזיל דמעה בחדר הישיבות? מדוע שלא תהיה לנו הפריווילגיה להיות עצבניות בזמן הווסת? ולמה זה רע להיות רגישה, לעזאזל?
רכב חברה, נסיעות לחו"ל, חשבון הוצאות. שיחקתי אותה
אז אחרי שבועות ארוכים ומורטי עצבים, מצאתי עבודה, תפקיד בכיר בחברת הייטק בינלאומית, והתלהבתי כמו ילדה קטנה מההטבות וההנאות שבאות עם התפקיד - רכב חברה, נסיעות לחו"ל, חשבון הוצאות. וואו, שיחקתי אותה.
כמו עננה ביום שמש הפיל עליי רן את הרצון שלו לגמור את הקשר, מספר ימים אחרי שהתחלתי לעבוד. תשובתי המיידית היתה "תלך", למרות שלא התכוונתי לכך. התשובה השנייה שלי היתה מניפולציה נחותה של כאבי בטן. שלחתי את רן לחשוב שוב, ושנדבר למחרת בערב על הנושא.
זוג שניים דייט מבט יחסים אינטימיות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
בשבריר שנייה בו חדלתי מלהיות עו"ד וחזרתי להיות בחורה פגיעה, אמרתי "אני מקבלת את החלטתך, למרות שכל כך טוב לי איתך". רן הביט בי ואמר: "את יודעת שאני חולה עליך" ונפל לתוך זרועותיי. המשכנו את הרומן לעוד חודש סוער.
אבל ההתנהלות שלי המשיכה להיות אגרסיבית, הבאתי את העבודה למיטה. נהגתי כמו רומאי ברומא, ובבית דרשתי מרן "לעמוד ביעדים": עוד תשומת לב, עוד פגישות, עוד צעדים של מחויבות. אפילו נחתתי אצלו בבית בזמן שאמו ביקרה שם.
את כל התשוקה והמיניות שהבאתי למיטה, איבדתי לטובת עו"ד שרצתה לחתום חוזה. אבל במציאות המחנכת אותנו לחתונה וילדים, כמו סיפור אגדה, נהגתי לפי הספר.
במשא ומתן הבא שלנו הוא כבר לא נכנע, ואני לא איבדתי את החתירה למטרה (חתונה, אם במקרה תהיתם). מובן שעורכת הדין שבי הפסידה במהלך הזה, הבחורה שבי הפסידה גם את הלקח - שכחתי שבכל חוזה משפטי, דרקוני ככל שיהיה, מעורבים בני אדם, וחייבים להכניס בו נשמה.
ברגעים כאלו ששוכחים את האחר ומנסים להתנחם, מתחיל תהליך ההלקאה העצמית, עם כל ה"למוֹת": למה הסכמתי להיפגש איתו, למה עשיתי ככה, ולמה הוא לא התנהג אחרת, והשאלה הכי דבילית מכולן - למה זה קורה לי. אני חושבת בכלל שצריך לחוקק חוק חדש, המטפל בעיני פרידות והמחייב את המעורבים בפרידה לחתום על הסכם ויתור על תהליך ההלקאה העצמית. רן, אגב, קיבל את העונש הכי גדול: הוא הידיד הכי טוב שלי היום.
התלהבתי כמו ילדה קטנה מההטבות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
