שוטרים וגנבים: ביקור בעיר השב"חים

זו הייתה אמורה להיות שבת משמחת. סוף סוף הצלחתי להיחלץ מהעבודה ומהלימודים בדרום ולהגיע לתל-אביב, למשפחה ולחברים. ביום שישי היה מקסים. ביליתי ונהנתי בעיר הגדולה והלכתי לישון עם תוכניות לחומוס בשבת בבוקר. התעוררתי, ואחרי קפה קטן, ארזתי את מברשת השיניים בדרכי לאכול עם המשפחה ביפו.

לפתע קיבלתי טלפון בהול מאמי: "ענתי, האזעקה בעסק לא עובדת. יש לי הרגשה לא טובה". בלי להסס, נסעתי לעסק באזור התעשייה קריית אריה, סמוך לצומת גהה. בחזית העסק, הכל נראה רגיל. המשכתי בנסיעה לעבר הכניסה האחורית. הלב פועם בחוזקה, כי אני לבד באוטו יחד עם הכלב שאפילו לא נובח. אני מתקדמת לאט ונועלת את הדלתות, ואז רואה אדם שמתחבא מאחורי פח האשפה, כנראה אחרי ששמע את המכונית. לא ידעתי מה לעשות, המשכתי מטר, שניים קדימה ועצרתי. פתחתי את החלון ושאלתי בקול תקיף: "מה אתה עושה שם?".

הוא החזיק במוט ברזל, הסתכל עלי המום, כאילו אני זו שלא בסדר, אך לא אמר דבר. לפתע הבחנתי ברגליו של גבר נוסף שמבצבצות מאחד החלונות המובילים למחסן שבעסק. כאילו זה עניין של מה בכך, זינק החוצה מגובה של 2.5 מטרים. שניהם החלו ללכת באיטיות שהתפתחה לריצה. שילבתי לרוורס וניסיתי לרדוף אחריהם, אך הם נעלמו במהרה כמו עכברים מנוסים החוזרים למאורתם.

והמאורה שלהם היא אתר בנייה עם חניון תת-קרקעי בעומק חמש קומות מתחת לאדמה. החניון מהווה עיר מקלט למאות שוהים בלתי חוקיים המגיעים מהשטחים. ברגע שהשניים נכנסו דרך הפירצה לתוך החניון, נותרתי חסרת אונים. מרגע זה הבנתי שאינני יכולה לעשות דבר. להיכנס, אין סיכוי. לחכות שייצאו זה חסר טעם.

ממש באותו הזמן הזעיקה אמי את המשטרה. אני נשארתי במקומי במכונית הנעולה, עם כלב שלא נובח, דרוכה וממתינה שהמשטרה תבוא לעזור. אבל היא לא באה. בינתיים הגיע איש חברת השמירה, שלא יכול היה לעשות דבר. אחריו הגיעו אחי ואבי. המשטרה? היא עדיין לא הגיעה. הם אמנם טילפנו וביקשו פרטים, אך לא הגיעו למקום. לאחר רבע שעה טילפנו מהמשטרה ואמרו כי אין בכוונתם לשלוח ניידת. "אנחנו מחפשים אחרי הגנבים", אמרה המוקדנית, "אז אין לנו ניידת שתבוא לעסק".

אבל אני הייתי במקום ולא היתה שום ניידת ושום חיפוש לא התבצע במקום, אז החלטתי להתעקש. "תשלחו ניידת, יש כאן עוד שב"חים שמסתובבים לי בין הרגליים", אמרתי למוקדנית במשטרה, "אחד מהם אפילו ביקש ממני מים עכשיו". והיא ענתה "טוב, טוב, טוב", דיברה קצת בקשר והבטיחה שניידת תגיע.

השוטרות הגיעו - אבל לא יצאו מהניידת

לאחר רבע שעה נוספת הגיעה ניידת ובה שתי שוטרות. השתיים ישבו בניידת הממוזגת ואפילו לא שאלו מה קרה. אחי שאל כיצד ניתן לפתור את הנושא ונתקל במבט חסר הבעה וריק מתוכן. לבסוף קיבל אחי מספר טלפון של לשכת מפקד תחנת משטרת בפתח תקווה כדי לקבוע איתו פגישה. השוטרות נסעו למחסן, זירת האירוע, כשהן יושבות ברכב בלי כוונה לצאת ממנו או להביע עניין, אלא סתם לומר "היינו שם". כשביקשתי להגיש אצלן תלונה, אמרו לי "אנחנו לא רושמות תלונות, אנחנו רק מסיירות" והפנו אותי לתחנת המשטרה. שאלתי אותן למה באו, וגם אני זכיתי למבט תוהה. הן סגרו את החלון - הרי חם בחוץ - והמשיכו לנסוע אל מחוץ לאזור התעשייה.

בחצי השנה האחרונה, העבודה באזור התעשייה בפתח תקווה הפכה עבור רבים לבלתי אפשרית. בכל יום נפרץ עסק, מחסן או מכונית. רק אתמול פרצו למכוניתה של אמי וגנבו מכשיר רדיו. לפני כחודש אפילו יצאה המשטרה למבצע גדול ומתוקשר שבסופו הועמסו פלסטינים לחמישה אוטובוסים. אז נחשפה "עיר השב"חים" התת-קרקעית. פעם הם גרו בחושות ליד צומת גהה, עכשיו בבניינים. הפלסטינים חייכו מחלונות האוטובוסים, בדרכם לשטחים, והצהירו בבטחה: "חצי שעה ואנחנו פה בחזרה". והם חזרו.

משטרת ישראל נתפסת פעם אחר פעם במצבים מביכים, לא מוכנה להתמודד עם עבירות רכוש ועם תופעת השוהים הבלתי חוקיים. כבוד השר לביטחון פנים, מר אבי דיכטר, אולי כדאי שתתחיל לנער מישהו בצמרת המשטרה שתתחיל לעשות משהו עם עברייני הרכוש שממררים את חייהם של הוריי ושל עוד אלפי בעלי עסקים בישראל.

פנינו למשטרה לקבל את תגובתם. ממלא מקום דובר משטרת מרחב שרון, פקד עודד שרעבי, אמר בתגובה לטענות על הטיפול הכושל במקרה: "באירוע המדובר, הנסיבות לא איפשרו לשוטרות להיכנס למבנה. מפקד התחנה, סגן-ניצב מוטי פלדמן, יערוך בדיקה לגבי אופן הטיפול באירוע.

"למשטרה ידוע על תופעת השב"חים במקום ומשטרת פתח תקווה עושה ימים כלילות למיגור התופעה ולצמצומה. מדי יום ביומו מתבצעות במקום פעילויות, השב"חים נבדקים, נחקרים ונלקחים למחסום הצה"לי, אך לצערי המציאות חזקה מהחיים והם מעוניינים לעבוד, חוזרים לארץ ושוהים ללא אישורים. תחנת פתח תקווה תיערך השבוע עם כוח גדול יותר ותפעל במקום".