שתף קטע נבחר

על הקשר בין מלחמה לאהבה

לכאורה אלה מושגים מנוגדים: אהבה היא עולם הרוך וההתחשבות, בעוד שמלחמה היא עולם של קשיחות וניכור. כיצד ייתכן שדווקא שני מושגים כל כך מנוגדים הולכים ביחד לאורך אלפי שנות יצירה ודיבור? מלחמה היא חוויה רגשית משחררת, רגע של תוהו ובוהו לגיטימי, סוג של אורגזמה

60 גיבורים, מגיבורי ישראל, כתוב בשיר השירים, עומדים סביב מיטתו של המלך האוהב את אהובתו ו"כולם אחוזי רכב מלומדי מלחמה". אהבה ומלחמה. צמד חמד של מושגים, שלכאורה קשה להבין מה הם עושים ביחד כבר אלפי שנים.

 

אהבתם של פאריס, נסיך טרויה, והלנה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה, חוללה את אחת המלחמות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, אם לא את אחת היצירות הספרותיות המפורסמות ביותר. ספפו, משוררת יוונייה מהעולם העתיק, מתלהבת מצבא גדול כמו שמתלהבים מאהבה גדולה. גדוד ערוך של רוכבים, היא כותבת, וצי של ספינות, הם סימן שאוהבים את מישהו. והסוס, חיית המלחמה הוותיקה ביותר, הוא אחד הדימויים השכיחים ביותר של אהבה. מצד אחד, כפי שניתן לראות למשל בלא מעט יצירות אמנות, הסוס הוא ביטוי של גבריות. שריריו מוצקים וגמישים, כישוריו מלחמתיים, רגליו תחרותיות, אומץ לבו אינו מוטל בספק, מראהו אציל וגודל איבר מינו ראוי לתשומת לב. מצד שני, הוא גם סמל של נשיות - יפה, כנוע, צייתן, מיועד לרכיבה ונכנס בדיוק בין הרגליים. "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי", מתלהב המשורר של שיר השירים. ובמעבר חד לימינו - הטייסים ושאר גיבורי מלחמה הם אלילי הבנות.

 

"זה אקדח בכיס שלך, או שאתה שמח לראות אותי?"

 

גבר החלומות הוא "אביר על סוס לבן". כלי נשק הם כלי זין. הגבר כובש את אהובתו, והאשה נכנעת לאהובה. החיזור הוא אסטרטגיה. המלחמה ככלל היא משהו שדומה לניתוח פלסטי לגברים חסרי גברא. תותח מזדקר, רובה על הכתף, ואפילו אקדח בחגורה הם תותבים פאליים ("זה אקדח בכיס שלך, או שאתה שמח לראות אותי?"). לעומת זאת, נאמר שמנהיגים הששים אלי קרב בעידן של שלום הם בעלי איבר מין קטן. לאויב קורעים את הצורה ואת התחת. לנצח זה "להכניס לו". אותו הקשר, בהפוך על הפוך. המין מוצג מצד אחד כצורך גברי לשלוט, ומצד שני כצורך נשי להתמסר.

 

איך להסביר את הקשר הזה? הרי אהבה ומלחמה הם שני מושגים מנוגדים. אהבה היא עולמם של הרוך וההתחשבות, כפי שאכן עולה בדרך כלל משכיות תרבות בתחומים שונים, בעוד שמלחמה היא עולם של קשיחות וניכור. כיצד יתכן שדווקא שני מושגים כל כך מנוגדים הולכים ביחד לאורך אלפי שנות יצירה ודיבור?

 

מלחמה היא חוויה רגשית משחררת

 

אחד ההסברים הוא הגבול הלא תמיד ברור בין סקס לאהבה. מלחמה משחררת מבעיות אישיות כמו ביישנות, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, כמו גם מנורמות חברתיות וחוקי מדינה שלא כולם יודעים או מסוגלים להסתדר איתם. מלחמה היא חוויה רגשית משחררת, רגע של תוהו ובוהו לגיטימי, סוג של אורגזמה בה הכל מותר לזמן מה. העולם הרגיל, היפה והמסודר, נדחק הצידה בתוקף נסיבות של הרגע, ואינו מפריע לבעלי עכבות למיניהן.

 

הגבול המעורפל בין סקס לאהבה מאפשר גם היבט ביו-סוציולוגי. אוצר המילים המלחמתיות של אהבה מושפע במידה מסוימת גם ממנהגי השליטה של בעלי חיים. בעלי חיים משתמשים בצרכים הטבעיים שלהם כדי לסמן את אזורי שליטה. אבני הגבול יכולות להיות, במקרה הזה, גללים, הפרשות שתן, שאגות וצרחות (גבול השמיעה הוא גם גבול השליטה) או יחסי מין. והמנהגים האלה לא היו זרים לאדם בימי קדם, ובמקומות מסוימים, גם היום. שבטים ועמים כובשים ביטאו את נצחונם באונס המוני של נשות השבט או העם המנוצח, ולפעמים גם בנישואים שבכפייה עם הנשים המיוחסות של המנוצחים. שבויה יפת תואר, כפי שניתן לקרוא ולראות בספרות ובאמנות, היתה בזמנו לאלילת אהבה.

 

יש גם הסבר סוציו-היסטורי. אהבה היא רגש שהתגבש במהלך של אלפי שנים בהם הגבר ודרישותיו היו דומיננטיים. יש על כך אלפי מאמרים וספרים ולכן אסתפק במילים

בודדות. ההיסטוריה יצרה לנו, בשפת הדימויים שלנו, קשר גברי מפוקפק בין אהבה למלחמה. הקשר אמור להיעלם על רקע התרבות של שוויון ערך האדם.

 

הסבר אחר לקוח מהאופי הכאוטי של רגש האהבה עצמו. אהבה אמנם נתפסת כרגש מאחד, אבל על פי טבעה היא יוצרת תחושה פנים-זוגית של הכל מותר. מותר ונעים להשתולל, להתפרע, להשתטות ולשבור מוסכמות, כמו במלחמה. בדומה למלחמה, אהבה יכולה להיות רגש הרסני, חסר גבולות וכאוטי.

 

הפולחן של דיוניסוס והפולחן של אפולו

 

אני רוצה להרחיב מעט על האופי הכאוטי של האהבה. ניטשה, ובהשפעתו גם היידגר, כתבו על ההבחנה בין שני פולחנים מיוון העתיקה, הפולחן של דיוניסוס והפולחן של אפולו. הפולחן של דיוניסוס הוא כאוטי - שכרות, יצרים אפלים או סתומים, קירבה אל הטבע, פריקת עול ואורגיות. ויחד עם זה, או דווקא בגלל זה, דיוניסוס הוא האל של שמחת החיים ושל הדימיון היוצר. הפולחן של אפולו, לעומת זאת, הוא פולחן של ריסון, תבונה, יופי ושלמות, וגם של היצירה והאמנות. אפולו היה, למשל, האל האחראי על ההגנה של העדרים, האל של המוזיקה והאל של הידע. שני האלים דואגים למוזות, כל אחד מהיבט אחר, ובאותה מידה גם לאהבה.  אהבה היא רגש של יצרים טבעיים ופריקת עול, באותה מידה שהיא גם רגש של ריסון, יופי ושלמות. ואהבה קרובה למלחמה במובן הכאוטי שלה.

 

 

  • אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, סופר ומרצה. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימיילים עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
אומץ לבו אינו מוטל בספק
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים