איתה הכל השתנה. ראשונה אבדה לו הכנוּת

עם כל צעד הוא מחק הודעת SMS נוספת. קצב צעדיו תאם לקצב נשימתו, ושניהם לקצב ההקשה באצבע לא מיומנת של איש ממוצע בן 45, שצועד לאט בחניון אפלולי. במשך שנה שלמה אגר את ההודעות שלה - מצחיקות, מלאות חיים אותם הפסיק לחיות, מלאות נעורים עליהם דילג ברשלנות, מלאות חוכמה אותה שכח אי שם כשהלך לאיבוד.

מרחוק האירה כניסה למעלית שתוביל אותו למשרד, שם יחזור לטלפון ולמחשב, יאיר פניו למזכירה שלו, לעובדיו, ואפילו למנהל האפור שלו. אבל לפני כן הוא צריך למחוק את כל ההודעות, לשחרר את הטלפון ואת זכרונו ממשקלן. כל הודעה שנמחקה כיווצה את ליבו, האדימה את עיניו, והרחיבה את כתפיו לנשום קצת אוויר.

כן, היה בה הכל, כל מה שתמיד חלם, לפני שהפסיק לחלום. הוא ידע שאין בעולם כולו מישהי כמוה, והסיכוי לפגוש אותה היה אפס. הסיכוי שהיא תשים לב אליו היה צריך להיות אפילו יותר קטן, אם רק המתמטיקה היתה מאפשרת את זה. ואז, לרגע אחד פתאומי ושמימי היא נתנה את כולה. מה הסיכוי שזה יכול לקרות? שאל את עצמו בטרם גמע אותה, אבוד בין סיכויים וחלומות. עוד רגע אחד נוסף, והיא צעדה לאחור, נרתעת ממשקלם העודף של חייו שהסתבכו ביום בו הפסיק לחלום.

הבושה אבדה לו כשהתרגל לשקר

דמעה נשרה מעינו, מזכירה לו שכשקם בבוקר החליט לחזור לחייך. חיוך, כנות וביישנות היו כליו כשפילס לו משעול בסבך של חייו. ואיתה הכל השתנה. ראשונה אבדה הכנות, כשהתחיל לשקר: תחילה לזו שנשבע לה אמונים, אחר כך שיקר לעצמו, ובסוף - גם לה עצמה. הבושה אבדה לו כשהתרגל לשקר, והחיוך כבה כשהבין שאיבד את הבושה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי, והמעשה יכביד את צעדיו עד שזקנה עמוסת זיכרונות תכבול את גופו ותשחרר את נפשו.

לא נותר לו כלום, אפילו את כבודו השיל באותו רגע קסום אחד. לא, הוא לא מצטער, אבל הוא בוכה כמו פעוט שלא מבין למה השולחן נתן לו מכה כשרץ לידו. מזל שהיה בה כל מה שחלם, כי היא זו שעצרה את הדרדרותו לפני שההר יהיה גבוה מדי בשבילו. היא זו שלא נתנה לו ללכת אחריה ולהשליך את משא חייו מאחור. בעצם, ניסה לומר לעצמו, טכנית, כל עורך דין מתחיל יסכים שלא קרה שום דבר חמור. חבל רק שהוא לא מאמין שהגדרות טכניות פוטרות אותו.

בחורה אשה גשם רגליים עקבים חורף (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

היא הלכה כמו שהופיעה, ריחוף מלאכי, לא נוגעת ברצפה, לא נרטבת מהגשם, הילה בצחוקה ומגע מבטה החם על לחיו. היא ביקשה ממנו שיחזור לחייך, שיחזור להיות מה שהיה, והוא הבטיח. הוא מנסה כבר כמה ימים, והיום, החליט, היום ימחק את כל ההודעות ויתחיל לחזור. לחזור לחייך, לחזור לכנות, לחזור גם להיות ביישן. אולי הוא יחזור לחיות.

נוטף רפש, הוא פרץ בצחוק רועם, ארוך

שלולית עכורה נקרית לרגלו. מבט שובב, מבט של פעם, לצדדים, אף אחד לא רואה, דריכה בכל העוצמה, באנרגיות של ילדות, בדיוק כמו הילד שהיה. 30 שנה חלפו, ובמקום לצדדים התיזה כף רגלו את המים על בגדיו. נוטף רפש, הוא פרץ בצחוק רועם, ארוך, מלא אוויר פסגות של חניון טחוב ומעופש. צחוק כמוהו לא ידע מאז חייכה אליו בחום.

זהו, הודעה אחרונה נמחקת, הצג עם טיפות מים נוצצות נותר ריק, כאילו ממתין לה שתשלח את אחת מההודעות המצחיקות שלה. "אם עכשיו היא שולחת, אני נוסע אליה", ניסה ליבו. ואז, בבת אחת ניער את ראשו, מחה את זיעת החניון המעורבת באגלי שלולית דלוחים ממצחו, ונעור לבוקר חדש של שגרת חייו הישנה.

לא, היא לא תשלח יותר הודעות, אבל כן, את מכתביה ישמור עד יום מותו. ולחלום את חייו - הוא נשבע לשוב ולחזור. הוא גם יחזור לאשת אמוניו ושבועותיו וילמד עצמו לאהוב אותה כמו פעם, ואם מידי פעם, בטעות או שלא, יחלום עליה או אליה, הוא ודאי יסלח לעצמו, ויחייך חיוך כזה של פעם, כשאהב לחיות.