הכי מטוקבקות
    היום שבו נכבשה הכנסת (כמעט)
    ב-7 בינואר 1952 עמד משכן הכנסת בפני מתקפה אלימה של מאות אזרחים שביקשו בכוח הזרוע והאמונה לקבוע את אופיה של אחת ההחלטות הגורליות בתולדות מדינת ישראל

    בשעה שש אחר הצהריים לערך, ב-7 בינואר 1952, עברה אבן ירושלמית אחת דרך חלונות בניין הכנסת בירושלים. שניות לאחר מכן סיימה אותה אבן את מסלול מעופה היישר בראשו של חבר הכנסת חנן רובין (מפ"ם) ופערה בו פצע מדמם. היה זה אחד מרגעי השיא ביום טרגי בו עמדה הדמוקרטיה הישראלית הצעירה בנקודת מבחן מכרעת - ההחלטה על הסכם השילומים.

     

    אם לא נדאג יהיה אסון

    "צירי הכנסת הנכבדים, לא אגזים אם אגיד שהיום מופנות אליכם עיניהם של היהודים בעולם כולו - יותר אפילו מאשר ביום ההיסטורי של התכנסות נציגי העם במוזיאון של תל אביב ב-14 במאי 1948, עת הוכרז על הקמתה של המדינה היהודית! כי היום ורק היום, יסתבר מה היא מהותו האמיתית של כל אלה, שנתקבצו ביובל האחרון בארצנו ודגל הדרור הלאומי בידם. שהרי אופיו האמיתי של הלאום מתבטא לא בדיקלמציות המושמעות בטוב לו, אלא דווקא ברע לו, דווקא בימי צרה ומשבר. ויום משבר כזה הוא היום, עת התכנסותכם בירושלים"

    ד"ר ה. רוזנבלום, "עורך ידיעות אחרונות" במאמר מערכת, 7 בינואר 1952

     

    ההיסטוריה מלמדת כי פעמים רבות במהלך כינונה של מדינה, יש מאין, מאיימים על הריבונות החדשה כוחות פנימיים, לא פחות מאשר אויבים מבחוץ. גם בתולדות כינונה של מדינת ישראל מסתתרות מספר דוגמאות לתהליך דומה, ונראה כי לא נגזים אם נקבע כי מאורעות ה-7 בינואר 1952 היוו איום שכזה. ולשם הבהרת הקביעה נבהיר, כי לצד דברים אחרים שאינם קשורים לענייננו, היה אותו יום מדובר, רגע מכריע בדיוני הכנסת בעניין הסכם השילומים עם גרמניה. דיונים אלה קרעו את המערכת הפוליטית בישראל לשני מחנות אויבים אשר נערכו זה מול זה לקרב מכריע נטול פשרות. אולם לפני שנשוב אל אותו קרב, לאותו יום ולאותה אבן ששייטה בחלל האוויר, הדייקנות העלילתית מחייבת כמה מילות רקע קצרות על מאורעות החודשים שלפני כן.

     

    ראשית שנות ה-50 מצאו את מדינת ישראל על סף משבר כלכלי חמור. הנתונים על גלי העולים מחד והיעדר הכנסות מספקות מאידך הצטברו על שולחן הממשלה וערערו את שלוות נפשו של רה"מ דוד בן גוריון, אשר כתב ביומנו בינואר 1951: "קפלן (שר האוצר דאז אליעזר קפלן ) - מצב המזון בכי רע. בעוד חודשיים לא יהיה לחם... הובלה דורשת 5 - 6 שבועות. באירופה אין להשיג בשום מקום קרדיט, ואם לא נדאג - יהיה אסון". מחשש משבר הרעב המאיים לבוא, מחליט בן גוריון לפתוח את הכספת ולפדות את אחד הנכסים העיקריים שעמדו באותה עת לרשות המדינה הצעירה - זכר השואה.

     

    מן הצד השני של המטבע וביבשת אחרת עמדה מערב גרמניה - עתירת מזומנים בעקבות השיקום הכלכלי המהיר, אך עדיין מנסה להשתחרר מאות הקין שהטביעו בה מדינות העולם. מפגש האינטרסים בין שתי המדינות מוביל לשורת מגעים וגישושים בהם מתחילה להירקם העסקה: פיצוי גרמני על נזקי השואה והרכוש היהודי השדוד, תמורת "נירמול" ישראלי של היחסים בין המדינות שיתן את אות הכשרות המוסרי להחזרת גרמניה אל משפחת העמים.

     

    בתחילה מתחבאים הנושאים ונותנים עמוק בעולם הצללים, בעיקר מחשש לביקורת ציבורית נוקבת שתפיל את העסקה. אחרי הכל, באותן שנים גרמניה אינה מככבת ברשימת המדינות החביבות בישראל וזאת כמובן בלשון המעטה. רוב האזרחים נמנעים במופגן מרכישת מוצרים שיוצרו בגרמניה, ברדיו כמדיניות רשמית לא משמיעים מוזיקה גרמנית, ועל הדרכונים הישראליים מוטבעת חותמת: "מותר לכל הארצות – חוץ מגרמניה". 

     

    במהלך שנת 1951 יוצאים משתתפי המו"מ אט אט מן הארון ומכריזים בפומבי על כוונותיהם. כצפוי נכונותה של ממשלת ישראל לנהל מו"מ עם גרמניה מעוררת התנגדות ציבורית קשה. לקראת סוף אותה שנה ענני הסערה הציבורית מתחילים להתעבות ובחסותם שב ועולה אל הזירה הציבורית כוכב פוליטי ישן חדש, מנהיג תנועת חרות - מנחם בגין.

     

    רק חודשים מספר קודם לכן הודיע גיבור סיפורנו על פרישה מהנהגת התנועה בעקבות הכישלון בבחירות לכנסת (שנערכו ביולי 1951). אך להט המאבק וזכר משפחתו שלו שנספתה כמעט כולה בשואה, מפיחים בבגין רוח קרב מחודשת והוא שב לעמדת ההנהגה ועומד בראש המתנגדים למו"מ עם גרמניה. ולו רק כדי לחדד את הדרמה ההיסטורית, יש לציין כי מן העבר השני של שדה המערכה הפוליטי הוא פוגש את יריבו המיתולוגי עוד מימי פרשת אלטלנה - רה"מ דוד בן גוריון, מלכה הכמעט בלתי מעורער של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה, אשר בכוח מנהיגותו מצליח להצעיד את מהלך הסכם השילומים קדימה צעד אחר צעד למרות ההתנגדות.

     

     

    הקרב על הכנסת

    ב-6 בינואר 1952, לאחר חודשים של שיחות חשאיות, עולה בן גוריון על דוכן הנואמים ומודיע קבל עם ועולם על החלטת הממשלה לפתוח במו"מ על הסכם פיצויים עם ממשלת מערב גרמניה. ההודעה משמשת כיריית הפתיחה במערכה לקראת הצבעה בכנסת בעד או נגד ההחלטה, הצבעה שתיערך שלושה ימים לאחר מכן ולקראתה נערך מחנה המתנגדים להסכם השילומים. היום הראשון לדיונים עובר כצפוי בנאומים ארוכים ובמילים קשות, אך ללא פריצת גבולות המשחק הדמוקרטי. ביום שלמחרת, בהנחיית בגין, מתוכננת עצרת המונים בכיכר ציון בירושלים, מרחק דקות הליכה בלבד מבית פרומין ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, אשר שימש באותם ימים כמשכן הכנסת.  

     


    בית פרומין ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים - משכן הכנסת ב-1952  (צילום: לע"מ)

     

    ביום שלמחרת ה-7 בינואר 1952 מתחדש הדיון הפוליטי באולם מליאת הכנסת. מחוץ לבניין נערכים כוחות משטרה על מנת לשמור על הסדר הציבורי בשעת ההפגנה הצפויה מאוחר יותר. האווירה מתוחה אולם לא חברי הכנסת ולא השוטרים העומדים בחוץ צופים את אשר עתיד להתרחש שעות לאחר מכן. שיירת אוטובוסים מובילה מרחבי הארץ את המפגינים ובשעות הצהריים נאספים כעשרת אלפים מהם בכיכר ציון בירושלים חמושים ברוח קרב ובשלטים דוגמת: "הלאה ממשלת הקלון", ו"לא נספסר בדם המיליונים". מאחורי גדרות תיל שנמתחו במקום נערכים השוטרים חמושים באלות ופצצות גז מדמיע. בשעות אחר הצהריים עולה בגין על בימת נואמים ומביט אל ההמונים הממתינים לדבריו. 

     

    האם תכנן במודע את אשר יתרחש לאחר מכן? האם בשל נחיתות כוחו הפוליטי ביקש בגין למנוע בכוח ההמון את קבלת ההחלטה בכנסת או שמא נסחף גם הוא כקהלו בלהט כשרונו הרטורי? כמו בפרשת אלטלנה, ארבע שנים לפני כן, גם כאן עשרות השנים שחלפו מאז לא הכריעו את הדיון בסוגיה ומי יודע אם דיון זה יוכרע אי פעם. כך או כך, אל מול עשרת אלפים מאזיניו הנסערים פותח בגין בדברים ונושא את אחד הנאומים הקשים ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית: 

     

    "ולכן אני אומר לאדון בן-גוריון: לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו. אדון בן-גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם - לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה – רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו בתי-סוהר ומחנות ריכוז (...) אמנם אני יודע שאתם אמיצים, לא תרחמו על נשינו וילדינו הקטנים, אך אין דבר. נלך גם למחנות ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה שעלו לגרדום (...) כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות". 

     

    פריטתו המיומנת של מלך נאומי הכיכרות על רגשות הקהל  וניצול השנאה היוקדת לכל מה שהוא גרמניה, מצליחה למעלה מן המשוער. בשעה חמש וחצי לערך הוא מסיים את נאומו ויוצא אל עבר בניין הכנסת הסמוך, בעקבותיו נוהרים מאות רבות של מפגינים מוסתים, נחושים בהוראת מנהיגם לחדור אל בית המחוקקים ולבטא את מחאתם. השוטרים הערוכים במקום מנסים לחסום את דרכם ותוך זמן קצר מתפתח עימות אלים בין הצדדים. פצצות גז מדמיע נורות לחלל האוויר, אלות מונפות, אגרופים נקמצים ופצועים נרשמים בשני הצדדים, כאשר הופך הרחוב לשדה קרב מדמם.

     

    קול ירי פצצות הגז מגיע מן הרחוב אל אולם המליאה ומביא את חברי הכנסת אל החלונות לצפות במתרחש. האדים חודרים גם למסדרונות הבניין ומביאים רבים מהעיתונאים והעובדים במקום לכלל דמעות. "כולם בוכים על ששת המיליונים שנרצחו" מעיר אחד מהם בסרקזם. למרות המהומה המתחוללת בחוץ מנסה יו"ר הכנסת שפרינצק להמשיך בדיון. אל המליאה נכנס ח"כ מאיר וילנר (מק"י) ומכריז: "אנחנו יושבים ומתפלספים כאן כאשר רוצחים אנשים בחוץ". מנגד משיבה לו ח"כ בבה אידלסון (מפא"י): "מה אתה מתרגש? אתה הבאת אותם לכאן". עשרות השוטרים הפצועים מובלים למזנון הכנסת וקצין המשטרה במקום מגייס את רעיית רה"מ פולה בן גוריון, אחות בהכשרתה.

     

    בן גוריון חוליגן?

    בעוד המהומה בחוץ מתגברת נכנס בגין אל אולם המליאה ועולה לדוכן הנואמים. נאומו בכנסת מרוכך מעט לעומת זה שנשא בכיכר. אחד לאחד הוא מתעמת עם נימוקי הממשלה בעד הסכם הפיצויים:

     

    "אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו ששה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, ב- ס.א. וב- ס.ס. מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?"

     

    אולם תוך זמן קצר הופך הנאום לקרב קריאות ביניים בינו לבין רה"מ בן גוריון היושב מולו:

     

    בן גוריון: "אתה פאשיסט".

    בגין: "אתה פאשיסט הפאשיסטים (...) לא יהיה מו"מ עם גרמניה".

    בן גוריון: "לא יהיה מו"מ עם כל הרוצחים שלך".

    בגין: "אתה רוצח ופושע. כולכם פאשיסטים".

     

    באותו רגע שולחים המפגינים קריאת עידוד אל מנהיגם הנואם בדמות מטר אבנים המנפץ את החלונות וממלא את אולם המליאה בשברי זכוכיות. גז מדמיע חודר פנימה. חבר הכנסת רובין נפגע בראשו, מובל לטיפול ודקות לאחר מכן חוזר לדיון כשראשו חבוש. רה"מ וחברי כנסת נוספים מסייעים לחברי הכנסת הקשישים יותר לעבור לצד המוגן יותר של האולם, מלבד פנחס ספיר המסרב לעזוב את מושבו ונותר יושב בודד בין הזכוכיות. למרות המהומה ממשיך בגין בנאום המתוכנן אל מול מחזה סוריאליסטי - מטחי אבנים ניתכים מבעד לחלונות השבורים וחברי הכנסת מתגודדים בצד המרוחק מן החלונות מגוננים על עיניהם במטפחות מענני הגז המדמיע המרחפים באוויר. מבעד החלונות השבורים נראות להבות אש כאשר מכוניות החונות בסמוך לבניין מתחילות לבעור. בשלב זה מסכם בגין את נאומו במספר פניות אישיות: הוא מבקש מחברי הכנסת הערבים להימנע מההצבעה, פונה אל רגשותיהם של חברי הכנסת הדתיים ואף מייחד פניה אישית אל רה"מ בן גוריון:

     

     "אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! (..) לך אל העם, ערוך משאל-עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בענין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם".

     

    לכך משיב לו בן גוריון: "מי הביא את החוליגנים לכאן? רד". ובגין עונה: "אתה חוליגן". באופן מפתיע מכל אשר התחולל באותה עת דווקא קריאה אחרונה זו מעוררת את חמת חברי הכנסת במיוחד. מ"מ יו"ר הכנסת סרלין קורא לו לחזור בו מהכינוי "חוליגן", בגין מסרב בתוקף, וסרלין מתרה בו כי יאלץ להורידו מן הדוכן, על כך משיב בגין באיום: "אם אני לא אדבר, איש לא ידבר כאן". בתגובה מחליט סרלין לסיים את הדיון ונועל את הישיבה.

     

    יש דברים בחיים שהם נוראים מן המוות עצמו

    בשעות לאחר מכן נעמד השלטון הדמוקרטי בישראל על רגליו האחוריות ופועל במלוא העוצמה להשבת הסדר על תקנו: יחידות צה"ל מגיעות לכנסת, נערכות מסביב לבניין ומביאות את המהומה האלימה אל סופה, כ-140 מפגינים נעצרים, ומאות הפצועים (כ-140 שוטרים וכ-200 מפגינים) מפונים לבתי החולים. נסיון ההשתלטות על בית המחוקקים נכשל והמפגינים שטרם נעצרו נמלטים מן המקום. זמן קצר לאחר מכן מגיעה התגובה השלטונית לשיאה וכוחות משטרה פושטים על משרדי חרות בירושלים ומקימים מחסומים בדרך מירושלים לת"א. בפעולות אלו נעצרים כ-250 מפגינים נוספים המובלים למעצר בתחנות משטרה מחוץ לירושלים. בשעה תשע בערב, כאשר כישלון המהלך כבר ברור, עולה בגין בחזרה אל דוכן הנואמים. את דבריו הוא מתחיל כמוסכם בהתנצלות על הכינוי שהצמיד לבן גוריון ועל האיומים שהשמיע. לאחר מכן הוא פותח בנאום התאבדות פוליטי, משחרר את כל כבלי הלשון ומנסה בנסיון נואש למנוע את קבלת ההחלטה הצפויה בעד מו"מ עם גרמניה:

     

    "ייתכן שזהו נאומי האחרון בכנסת, ואינני יכול שלא לומר לכם דברים פשוטים מאד, בודאי יוצאים מלב שותת דם - אולי ייכנסו ללבותיכם. שלוש שנים ישבנו אתכם בכנסת, היינו במיעוט. אתם הייתם הרוב. נבחרתם כרוב. קיבלנו את הדין. (...) יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם. יש דברים בחיים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות. נעזוב את משפחותינו, נאמר שלום לילדינו, ולא יהיה משא-ומתן עם גרמניה (...).

     

    "עמים הראויים לשם זה עלו על בריקדות בגלל עניינים הרבה יותר פעוטים. על עניין זה - אנחנו, בני הדור האחרון לשעבוד והראשון לגאולה, אנחנו שראינו את אבותינו נסחבים אל תאי-הגזים, אנחנו ששמענו את שקשוק גלגלי רכבות המוות, אנחנו שלנגד עינינו הושלך האב הזקן לנהר יחד עם חמש-מאות יהודים מבריסק דליטא המפוארת, והנהר האדים מדם, אנחנו שלנגד עינינו נרצחה האם הזקנה בבית-החולים, אנחנו שלנגד עינינו אירעו כל המאורעות שאין דוגמתם בהיסטוריה - אנחנו נחשוש לסכן את נפשנו כדי למנוע משא-ומתן עם רוצחי אבותינו? היינו כובשים פנינו בקרקע אילולא היינו קמים. אנו מוכנים לכל, לכל, כדי למנוע את החרפה הזאת מישראל. אני מקווה שנמנע אותה.

     

    "(...) אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי-סוהר, מחנות-ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות-יריה. אין דבר. על ענין זה, יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית אלי סלע. על ענין צודק נילחם עד הסוף. הכוח הפיסי, במקרים כאלה, אין לו כל ערך; הוא הבל ורעות-רוח. אני מזהיר, אך אינני מאיים. על מי אאיים? אני יודע כי תסחבונו למחנות-ריכוז. היום אסרתם מאות. אולי תאסרו אלפים. אין דבר, הם יכלו, הם ישבו. נשב יחד אתם. אם יהיה צורך - ניהרג יחד אתם. ולא יהיו 'שילומים' עם גרמניה".

     

    בסוף דבריו מודיע בגין כי הוא מוותר על חסינותו כחבר כנסת ויורד מן הדוכן.

     

     

    אחרית דבר

    יום למחרת המתקפה נאם בן גוריון בשידור רדיו מיוחד לאזרחי המדינה והתריע: "אתמול הורמה יד זדונית על ריבונות הכנסת". במקביל הודלפו לעיתונות ידיעות על כוונת הממשלה להוציא את תנועת חרות מחוץ לחוק, באם יחזרו על עצמם מאורעות ה-7 בינואר. ב-9 בינואר אישרה הכנסת את החלטת הממשלה בדבר קיום מו"מ עם גרמניה המערבית (ברוב של 61 נגד 50, עם שישה נמנעים) והסמיכה את את ועדת החוץ והביטחון לאשר סופית את נוסח ההסכם שיושג. בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין מדינת ישראל למערב גרמניה ואיפשר לכלכלת המדינה הצעירה לצעוד קדימה.

     

    את מאורעות הימים סיכם בן גוריון ביומנו: "יום ב', ג' וד' היו ימי ה'שילומים' - הניסיון הנכשל, הטרגי והנלעג של הפוטש של בגין. ביום ג' שידרתי לעם, ביום ד' נתקבלה עמדת הממשלה ברוב ניכר ומתוך ניצחון מוסרי". 

     

    על פעולותיו ודבריו באותו יום הורחק בגין מן הכנסת עד לסיום המושב (כ-3 חודשים). למרות הצהרותיו הלוחמניות לא מסר מנהיג חרות את נפשו במאבק נגד ההסכם (על אף שכמה מתומכיו ביצעו פעולות חבלה אלימות למניעת הוצאת ההסכם לפועל), וגם לאחר תבוסתו במערכה שב אל אמונתו בכללי המשחק הדמוקרטי, אמונה אשר כידוע השתלמה היטב בבחירות לכנסת ב-1977.  

     

    יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

     


     

     


    פרסום ראשון: 24.09.06 , 14:15
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה היום שבו נכבשה הכנסת (כמעט)
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ינואר 1952
    מנהיג המחאה נגד הסכם השילומים
    צילום: לע"מ
    צילום: אורון צבי, באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית
    דוד בן גוריון, המלך הכמעט בלתי מעורער של הדמוקרטיה הישראלית
    צילום: אורון צבי, באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית
    מנחם בגין נואם בהפגנה נגד ההסכם, כיכר מוגרבי ת"א
    צילום: לע"מ
    צילום: לע"מ
    אולם מליאת הכנסת, בבית פרומין
    צילום: לע"מ