הסולחה: מילים שמצילות חיים
כיצד עובד מנהג הסולחה המסורתי, ומה אפשר לאמץ ממנו כדי להשכין שלום אמת בין העמים?
הסולחה היא המנהג המסורתי הערבי להשכנת שלום בין שני צדדים ניצים, יהיו אלה אנשים, משפחות או שבטים. הסולחה נערכת לפי כללים ברורים וקבועים מראש, ובעצם מהווה חוק חברתי בלתי כתוב. אמנם מקורותיו של המנהג בחיי המדבר של השבטים הערביים ואולי אף מימי התנ"ך, אך הוא עדיין תקף בימינו. הוא לא נועד להחליף את חוק המדינה הרשמי, אלא מתקיים לצדו. כידוע, מאז ומעולם סכסוכים הם חלק מהחברה האנושית, והסולחה מציעה כלי להפסקת התוצאות ההרסניות שלהם וחזרה למהלך חיים תקין. עקרונות הסולחה יעילים בקיצור תהליכי משא ומתן להשכנת שלום. לכן, הכרתם עשויה לסייע לנו להבין את הסכסוכים באזורנו ואף ללמדנו על דרכי פתרונם.
הכי מדויק יהיה להתייחס לסולחה כתהליך מתמשך, שנפתח עם תחילת סכסוך כלשהו ומסתיים בהשכנת שלום. כללי התהליך קבועים מראש ומפורטים עד כדי הכתבת נוסחי המשפטים שיש לומר בשלבים השונים. נניח, לדוגמה, שבן משפחה אחת פגע בבן משפחה אחרת. מסורת הסולחה קובעת שבמקרה כזה, על משפחת התוקף לפנות מיד למשלחת, שמורכבת ממכובדים ניטרליים הידועים ביושרם ובמהימנותם, ולבקש שישמשו בוררים בסכסוך. משלחת זו מכונה בערבית ג'אהָה. סמכותה נובעת מעצם היותם של חבריה בעלי השפעה חברתית, מוכרים בציבור ומקובלים על הכל. מניין חברי המשלחת משתנה לפי המקרה - ככל שהוא חמור יותר יעלה המספר, והוא עשוי להגיע עד עשרים חברים. לאחר הקמת המשלחת קובעים חבריה מועד שבו יפנו אל משפחת הנפגע. חשוב שפעולה זו תיעשה מוקדם ככל האפשר, כי השתהות ארוכה מדי עלולה להיתפס כפגיעה בכבודה של משפחת הנפגע.
מהות הסולחה היא כמובן הסליחה. הצד הנפגע אמור לסלוח לצד הפוגע ובכך ישכון שלום בין הניצים. המטרה של הג'אהה היא להשיג סליחה זאת מהמשפחה שנפגעה. לעתים לא משיגים זאת במפגש אחד, ויש צורך בשניים שלושה ביקורים, או יותר. לכן לא פלא שחברי הג'אהה נזהרים בדבריהם ועוקבים אחר מינוח וכללים מדויקים. לדוגמה, דבריהם חייבים להיאמר בבירור ובגלוי, לפני עדים. הסטייה מהכללים עלולה להכשיל את הסולחה.
בביקור הראשון, אם הסכימה המשפחה הנפגעת שהמשלחת תשפוט בעניינה, היא מתחייבת גם לקבל את פסיקתה הסופית. זו למעשה הסכמה לשביתת נשק והבטחה שלא לפגוע בצד הפוגע - כמאמר הפתגם הערבי: "לדבר על שלום - זה כבר שלום". שביתת הנשק תיארך תקופת מה (שישה חודשים, למשל) ובמהלכה תפסוק הג'אהה בעניין. בינתיים משלמת משפחת הפוגע למשפחת הנפגע ערבות (אטווה) שמבטיחה את שביתת הנשק. הערבות עשויה להיות מילה של כבוד, אך לעתים קרובות מקובל גם למסור סכום כסף. אם מדובר ברצח, נהוג לשלם ערבות לתקופה של ארבעים יום לפחות, מניין ימי האבל על המת. לעתים קרובות פונה המשלחת למשפחת המת כבר בלוויה, כי לפי המסורת הערבית, זכותה של משפחת הנרצח לנקום את דם המת במשך 24 השעות הראשונות לאחר הרצח. לכן צריכה המשלחת להזדרז.
במהלך תקופת הערבות מתכנסת המשלחת במקום ניטרלי. הדיונים עלולים להיות קשים, ובדרך כלל הם ארוכים ומייגעים. יש להגיע להסכמה בין חברי הג'אהה, ולאחר מכן להסכמה עם משפחת הנפגע. המטרה היא להגיע לפסיקה ולקבוע מה יהיה הפיצוי לנפגע. במקרה של רצח, למשל, יש להחליט על "דיאה", סכום פיצוי ככופר דם. הסכום הוא כמובן סמלי, כי אין מחיר לדמו של נרצח.
ממירים את הפיצוי בכבוד
אילו עקרונות מנחים את הפוסקים? זכויות וכבוד. כאשר במשפחה הנפגע נרצח אדם, יש לה זכויות פיצוי. אך מכיוון שלא מדובר בהפסד או נזק חומריים, ממירים את זכויות הפיצוי בזכויות של כבוד, אלא אם כן הנרצח הוא מפרנס - ואז יש גם פיצוי כספי. הכבוד מוחזר למשפחת הנפגע מעצם ביקורה המיידי של המשלחת, שמציעה בשם הצד הפוגע חרטה, תנחומים ונכונות לשלם פיצוי. היו מקרים שבהם חברי המשלחת עצמה הותקפו מצד הנפגעים, אך לפי כללי הסולחה, למשלחת צריכה להיות נכונות להקריב למען השכנת שלום, לבטא קבלה ואהבה כלפי הנפגעים ולהתייחס אליהם בסבלנות ובסובלנות. על הג'אהה לפסוק לפי תקדימים מהעבר. העקביות חשובה גם למקרים שעוד יבואו. לכן אסור לקבוע פיצוי גבוה מדי, פן המשפחה הפוגעת הבאה תהיה פחות אמידה מהפוגעת הנוכחית, ולא תוכל לעמוד בכך.
משהגיעו כל הצדדים להסכמה, נקבע יום להשכנת שלום. ליום זה מוזמנים מכובדים רבים מכל רחבי היישוב והסביבה. הסולחה נערכת בדרך כלל בבוקר, בחצר פתוחה. השלום נעשה בגלוי, לעיני כל, למען יידעו מה תנאיו. במסגרת הסולחה נפגשים שני הצדדים הניצים תחת דגל לבן, שמסמל שלום וביטחון. הרוצח או הפוגע עצמו נושא את הדגל, וחברי המשלחת מקיפים אותו למען ביטחונו האישי. הוא מחויב ללחוץ את ידיהם של כל בני משפחת הנרצח. ברגע העדין הזה נמנעים מדיבורים מיותרים, פן תפגע מילה שגויה באחד הצדדים ותכשיל את הסולחה. כמו כן נאמר המשפט הבא: "שלום זה תקף ומחייב את כל הנמצאים ואת כל הנעדרים". הנעדרים הם אלה שאינם נוכחים או טרם נולדו. לאחר לחיצת הידיים, המכובדים השונים קושרים קשרים בדגל הלבן. במחווה זו הם נותנים חסות וערבות לשלום. בשלב הסופי מוזמנים שני הצדדים לביקורים הדדיים זה בבית זה. וכך, מבוססת הסולחה על שלושה עיקרים: סליחה, לחיצת ידיים וסעודה משותפת.
הסולחה פותרת בדרך כלל את המריבה, בין אם מדובר בסכסוך דמים, בסכסוך על כבודה של אשה, על חלקת אדמה או על רכוש אחר. ובמה עדיפה הסולחה על התדיינות בבית-משפט רגיל? בבית-דין אזרחי או רבני, תמיד יש מי שיפסיד במשפט. הפסיקה מבוססת על ניצחונו של האחד על השני, וכך היא אינה יכולה לרַצות את שני הצדדים. הסולחה, לעומת זאת, מפייסת את כולם. בנוסף, בסופו של התהליך, חש הצד הנפגע שכבודו וזכויותיו הושבו. ומהצד הפוגע הוסר החשש מנקמה.
אמנם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יוכל להיפתר בדרך של סולחה מסורתית, כי מדובר בעניין פוליטי מורכב ומקיף מדי. אולם אני ממליץ לכולנו ללמוד וליישם את עקרונות המנהג של השבת הכבוד והזכויות. אני מאמין שתהליכי השלום הפוליטיים שמתנהלים עתה מתעלמים מעניין זה ביחס לשני הצדדים, ולכן אין זה שלום בר-קיימא. שלום אמיתי לא נעשה בהיעדר אחד מהצדדים הנפגעים. הסכם או הסדר, שלא משותף בהם הצד הנפגע, אינו מבטיח שלום.
אליאס ג'בור, פלסטיני בן הגליל, ראש בית-התקווה בשפרעם, מחבר הספר Sulha, Palestinian Traditional Peacemaking Process
משלחת של פוסקים
צילום: לע"מ
מומלצים
