להיכנס לנעלי הגרושה - ולסלוח
תהליך הסליחה משחרר מתסכול והשקעת אנרגיה מיותרת, ומאפשר לשנות את המצב ופשוט להרגיש טוב עם עצמי
במשרדים צבאיים אפשר לראות לעתים קרובות כל מיני פתגמים ואמרות כנף שתלויים על הקירות. אחד מהם, שכיח במיוחד, הוא "לכעוס זה להעניש את עצמך על טיפשותו של האחר". בעבודה עם מטופלים, המשפט הזה מהווה קו מנחה. אבל איך זה עובד?
עודד, בן 40, גרוש זה ארבעה חודשים, היה מלא בטענות על האופן שבו גרושתו מתייחסת לילדיהם. כשניסיתי לרכך קצת את אופן הראייה שלו, הוא כעס עליי ושאל אותי אם אני בעדו או בעדה. עניתי לו שלטובתו, כדאי שהוא יצטרף אליי, ושנינו ביחד ננסה למצוא נקודות לזכותה של גרושתו. עודד הבין שההתבשלות בתוך הכעס רק גורמת לו להרגיש יותר חסר אונים וממורמר, ואינה מסייעת לו לשנות את המצב. כשהוא אינו כועס, האנרגיות שלו פנויות לעיסוקים אחרים, והוא חש יותר בשליטה.
מאז, בכל פעם שהיו לו טענות כלפי גרושתו, במקום שאני אנסה להציג את הצד שלה - הייתי מבקש ממנו לעשות זאת. הניסיון להיכנס לנעליים שלה, לבחון את הדברים מנקודת המבט של גרושתו, ריכך מיידית את הכעס, ותמונת המציאות נראתה לפתע מלאת גוונים - במקום תמונה שיש בה רק שחור או לבן. בנוסף, כשההתלהמות ירדה, עודד גם היה יותר יעיל, כאשר הוא פנה לאשתו וביקש ממנה לנסות לשנות את הדברים, שאותם האמין שניתן לשנות. תהליך הסליחה שיחרר את עודד ממרמור, מתסכול, מהשקעת אנרגיה מיותרת, ואיפשר לו לשנות את המצב ופשוט, להרגיש טוב יותר עם עצמו.
עם עודד זה היה קל יחסית. אך רבים מתקשים לוותר על הכעס. זה בולט במיוחד כאשר אנו חשים כקורבן של יחסים או סיטואציה. ראובן, בן 31, סיפר על הורים שהיכו והשפילו אותו לאורך כל שנות ילדותו והתבגרותו. כתוצאה מכך, הוא הפך להיות אדם חסר ביטחון, שעסוק באופן כפייתי במה שאחרים אולי חושבים עליו. ראובן לא רצה לסלוח להוריו. הוא אמר: "מה פתאום שאני אסלח להם, לנבלות האלה? הם הרסו לי את החיים. זה לא מגיע להם שאסלח להם". התשובה שלי הייתה: "אולי זה לא מגיע להם, אבל זה מגיע לך".
ניסיתי להראות לראובן שההתחפרות בעמדת הקורבן מפריעה לו לחולל את השינוי בחייו בהווה. כדי לעשות את השינוי ולהשתחרר מהעבר שמגביל אותו, הוא צריך לעבור מעמדת קורבן לעמדת מתמודד. זהו מעבר קשה, כי הוא מחייב לקיחת אחריות על החיים. אולם בלעדיו השינוי אינו אפשרי.
בכל פעם שאנחנו מצליחים לעשות את המעבר הזה - כשאנו מצליחים באמת למחול למי שפגע בנו ולעבור מעמדה של קורבן לעמדה של מתמודד - נפתחות בפנינו אפשרויות חדשות בחיים. ואז אנחנו יכולים לא רק לעסוק ב"מה שעשו לי", אלא ב"מה אני יכול לעשות". יכולת העשייה שלנו משתפרת, וגם מצב הרוח משתפר. ושניהם מקדמים האחד את השני.
בשלב ראשון, אם כן, אדם צריך להשתכנע שכדאי לו לסלוח. שכדאי לו לוותר על הכעס. אם הוא אינו משתכנע, אין טעם להמשיך. אם הוא משתכנע, השאלה הבאה שלו תהיה "איך אני עושה את זה?". כאן יש כלים שונים, כמו: לשים את עצמנו בנעליים של התוקף, של מי שפגע בנו; לראות את התוקף כאדם שלם, ולא להתייחס רק להתנהגותו הפוגעת; לראות את ההתנהגות של התוקף כמושפעת מגורמים סיבתיים רבים, ולא רק מרוע; ואפילו לראות את התרומה שלנו עצמנו למה שהתרחש.
כאמור, לכל הכלים הללו יש טעם, רק אם האדם רוצה לסלוח. אם אין הוא רוצה, הניסיון להשתמש בכלים הללו עלול להוביל להתנגדות ולכעס (מוצדק) על מי שמציע אותם. ובכל זאת, תהליך שכולל את ההיבטים שהוצגו לעיל הוא תהליך סליחה, שבו אנחנו משתחררים מעול הטינה שמגביל אותנו עצמנו. הסליחה לאחר היא יותר מכל בשביל עצמנו.
צבי להב, פסיכולוג קליני השותף בצוות פסיכו-דרמה שמעביר קורסים בתורת הנפש הבודהיסטית
להיכנס לנעליים שלה
צילום גבי מנשה
מומלצים
