הכוח למחול, לפי מהאטמה גנדהי
איך להשתחרר מהשנאה כלפי מי שפגע בנו? תשובה מפתיעה באוטוביוגרפיה של אבי האומה ההודית
רק בשני מצבים אנשים לא יוצאים לנו מהראש: כשאנחנו מאוהבים בהם וכשאנחנו שונאים אותם, כלומר שומרים להם טינה. המצב הראשון קורה לרובנו פעמים ספורות בחיים. אנחנו משתוקקים אליו, מייחלים לו, ורק מדי פעם אלת האהבה זורקת לנו עצם. לעומת זאת, המצב השני - השנאה והטינה - נראה לעתים כמו מנת חלקנו היומיומית: "אני לא מבין איך הוא העז לדבר אלי ככה!" "היא חושבת שהיא מלכה וכולם עבדים שלה!" "הוא היטלר חדש! הוא ישמיד את כולנו ויזרוק אותנו לים!" "אני לא סובל אותה!" וכו' וכו' בגרסאות מגוונות ומשתנות. לפעמים נראה שכוח היצירה שלנו נמצא בתנופה הגדולה ביותר כאשר הוא ניגש לנסח מה אנחנו חושבים על מישהו שנוא, מישהו שפגע בנו, מישהו שמאיים עלינו. ואחרי כל זה מצפים מאיתנו לסלוח לזה שהזיק לנו, לזה שהרע לנו, לזדוני ולמרושע; להרוס את היצירה המחשבתית שלנו במחי יד.
יבואו חכמים ויאמרו לנו שאין רע בלב איש; שהכל בעצם עניין של אי הבנה; שאנחנו צריכים להבין את נקודת המבט של האחר; לקבל את האחר, להידבר איתו, להתפשר. הכל טוב ויפה וכולם יודעים לתת עצות מהצד, אבל כשפגעו בנו, כל העצות הללו נשמעות כמו תקליט שבור ולא רלוונטי. גם כשאנחנו כבר סולחים, זיכרון הפגיעה והטינה שאחריה יתחבא לו מתחת לפני השטח. האיש שפגע לעולם לא ייראה בעינינו טהור, נקי כפיים וידידותי כבעבר. יועצי נישואין קוראים לזה "מִשקעים". גנרלים קוראים לזה "כוח הרתעה". אז מה עושים? איך אפשר לסלוח? האם בכלל אפשר לסלוח באמת, עד הסוף, לגמרי?
קטע קצר באוטוביוגרפיה של מהאטמה גנדהי מהווה עבורי שיעור חשוב בנושא. אבי האומה ההודית, מגדולי הרוח של המאה ה-20 וההיסטוריה האנושית בכלל, הנהיג מאבק בלתי אלים בכובש הבריטי. לכן ברור שהשאלה, כיצד להתייחס למעשי הנבלה של האויב, הייתה מהותית עבורו. איך להתייחס לכובש שרומס אותי, שתוקף אותי? איך להתייחס למעשים שייחשבו כחטא בכל קנה מידה? האם עליי לשמור טינה, לא לשכוח, לזכור לעולם ועֵד מי חטא לי? האם עליי לסלוח? האם עליי להבין את הצד השני, לנסות בכל כוחי לראות את המעשים שלו מנקודת המבט שלו, ולא כחטא גמור?
גנדהי כותב: "האדם ומעשיו הם שני דברים נבדלים. בעוד מעשה טוב צריך לזכות לאישור ומעשה רע לדחייה, מבצע המעשה, בין טוב ובין רע, תמיד ראוי לכבוד או לחמלה, בהתאם למקרה. 'שנא את החטא ולא את החוטא' היא מצווה שאף כי קל להבינה, רק לעתים רחוקות מוציאים אותה אל הפועל, וזו הסיבה לכך שארס השנאה נפוץ בעולם ... ראוי להתנגד ולתקוף מערכת, אך התנגדות ליוצרה ותקיפתו כמוהן כהתנגדות ותקיפת עצמנו. כי כולנו קורצנו מאותו חומר וכולנו צאצאיו של בורא אחד, וככאלה, הכוחות האלוהיים שבתוכנו הם אינסופיים. פגיעה בבן-אנוש יחיד היא פגיעה בכוחות האלוהיים הללו, ובכך איננו פוגעים רק בבן-האנוש המסוים, אלא ביחד איתו בכל העולם".
אולי ההשקפה של גנדהי נראית לנו דתית מדי, קיצונית מדי, כזו שאינה שווה לכל נפש. אולם ראוי לשים לב שגנדהי אינו פוסל את השיפוט שלנו, שלפיו אנו יכולים לדעת מהו מעשה רע ומהו מעשה טוב. גנדהי לא מציע לנו לייפות את המעשים הרעים ולהציגם כטובים. לשיטתו, פגיעה היא פגיעה. אמנם, המעשה עלול להיות רע ביותר, אך העושה הוא בן-אדם כמוני. הוא לא שד ולא שטן. אולי הוא שוגה בדמיונות, אולי הוא טועה לחשוב שהמעשה הרע שהוא עושה הוא הדבר הנכון לעשותו, אך מי מאיתנו לא חטא מעולם או עשה מעשה רע?
לכל אחד ואחת מאיתנו - כיחידים, כקבוצה וכעם - יש אינספור דוגמאות לעושי מעשים רעים בהווה ובעבר. האם נשב ונשקיע את מאמצינו ויצרינו בפיתוח הטינה, בגידוף החוטא, בתיאורו כשד לא ראוי למאכל? או שמא נוכל להבין, כפי שגנדהי מציע, שהמעשה אולי חמור - אך העושה הוא אדם כמונו, שחוטא כמונו. האם במקום להשקיע מאמץ נפשי או גופני כדי לצייר את השד בראשנו, נשקיע אנרגיה כדי להבין מהם המעשים השגויים?
מרגע ששמנו את הדגש על המעשים (ירי קטיושות או אמירה פוגעת מצד הבוס שלי, לדוגמה), ולא על העושה, אנחנו חופשיים לבדוק האם גם אנו מבצעים מעשים שגויים דומים. את עצמנו, כמובן, לא נגנה, אך האם נוכל לראות את חומרת המעשים, ולא משנה אם האויב או אנחנו נקטנו בהם? השחרור מהעושה, מזה שהרע לי, ושימת הדגש על המעשה, מאפשרים לנו מהצד האחד להיפגע ומהצד השני לסלוח. הם עשויים לשחרר אותנו מעול הטינה, כי הטינה מופנית תמיד אל העושה, ופחות אל מעשיו. מחשבות השנאה עוסקות במי שפגע בי, יותר ממעשה הפגיעה עצמו. העלבון גורם לנו להתמקד בזולת השנוא, ולא לבדוק באיזו דרך אנחנו יכולים להיחלץ מהמצב השנוא של שנאה. השחרור מהטינה הוא הפתח לסליחה. והרי מי אוהב לשנוא? למי זה טוב?
הסופר יָנֵץ לוי הוא מחבר הרומן "הימאליה בשר ודם" (זמורה ביתן) ומתרגם "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת" מאת מ.ק. גנדהי (אסיה)
לפנייה לכתב/ת 
האדם ומעשיו הם שני דברים נבדלים: גנדהי
צילום: איי פי
מומלצים
