אני לא מאמינה שאני חושבת לבגוד בבעלי
יש לי בעל "מפעל הפיס" - הכי נערץ, עוזר, הכי מקשיב, הכי מלטף, הכי מפרגן. אז איך זה שעכשיו, כשיש לנו שני ילדים קטנים ואנחנו הרוסים מעייפות, אני חושבת על סקס והוא לא?
אני בכלל לא מאמינה שאני הולכת לכתוב כאן משהו על היחסים שלי עם בעלי. הנחמה היחידה שלי היא שמישהי כאן תזדהה איתי, כדי שלא ארגיש האשה הנשואה היחידה הרעה בעולם.
הרי אני היא שהצהרתי בגאווה לפני כל העולם שאין מאושרת ממני בעולם שהתחתנתי עם הגבר שלי. הרי אני היא שהתאהבתי כל כך חזק באדם הזה, עד שנראה לי כי לא אוכל להתאהב באף אחד יותר כל חיי. הרי אני היא שהחליטה אחרי חודשיים בלבד שהגבר הזה הוא כמו לזכות בלוטו ואסור לי לפספס אותו.
לא זה לא היה קשה כמו שזה נראה לכם. להפך. בעלי היה מאוהב בי קשות. הנה, כתבתי "היה", בלשון עבר. מכאן זה מתחיל.
ילדתי את ילדנו השני לפני כמה חודשים. זהו, אין כבר זמן לנשום, בייחוד שיש הפרש קטן בין הילדים. הלילות הם לא לילות. לפעמים עוברים מספר ימים ללא שינה בכלל. אין זמן לעצמנו, כל הזמן אנחנו עייפים, הסקס נעלם כליל כבר חודש, ואפילו לא מדברים על זה, נשפכים למיטה ונרדמים בתוך שניות, או נרדמים עם הילדים יחד.
במשך היום אי אפשר לדבר בחופשיות, כך שהשיחות די חיוורות. גם כשבעלי מציע שנצא להתאוורר, אני רוטנת בכעס שזה ממש לא לעניין עכשיו לצאת, ששנינו עייפים נורא. בשעות הערב אני כבר ממש ממוטטת, אחרי יום עבודה והעסקת שני הזאטוטים. בעלי שיחיה מגיע לפעמים כבר אחרי שאני עושה את ההכנות שלהם לשינה, אחרי שעברתי את ה"שלבים הקשים".
הוא אמר בדמעות שאני בכלל לא מתייחסת אליו
אז לפני מספר ימים הוא ניגש אליי ואמר שהוא מרגיש שהיחסים שלנו מתדרדרים, ואולי ניקח חופש רק אני והוא ונהיה יחד. הוא הוסיף שהוא לא מרגיש שאני אוהבת אותו, ושהרבה זמן כבר לא אמרתי לו את זה. הוא אמר בדמעות שאני בכלל לא מתייחסת אליו והוא מרגיש זר בבית, ומזל שהילדים שמחים לראות אותו - כי אני כבר לא.
ראיתי שהוא עצוב, עצוב מאוד. "היחסים שלי איתך יותר מדי חשובים לי בכדי שאני אוותר ונהפוך להיות כמו כל הזוגות. נשבעתי שכאני ואת נתחתן זה יהיה אחרת. הקשר שלנו יהיה טוב יותר מכל הזוגות שאני מכיר", אמר.
שתקתי שתיקה ארוכה. בעצם לא הגבתי, עד שהוא כעס שאני לא מגיבה. אז התחלתי להגיד מילים מרושעות במיוחד. פתאום שכחתי את כל האהבה שהיתה לנו. פתאום שכחתי מיהו הגבר שלי. פתאום שכחתי להיות אני. או שאולי דווקא נהייתי אני. " ככה זה כשיש ילדים", או "מה לעשות עכשיו, זה לא קל". והוספתי: "אין לי כוח לשיחות האלו, גם ככה לא יעזור כלום".
הוא הביט בעיניי המזלזלות ואמר שהוא בהלם שהעניין לא מזיז לי. הוספתי שכרגע "זה המצב", ולאחר מכן הייתי בהלם מעצמי. הרי חיכיתי שהוא יבוא לדבר איתי, והנה זה מה שאני אומרת? עושה גרוע יותר? מה קרה לי? אני כזאת רעה?
רציתי לומר שהכי חמור בעיניי הוא לא לעשות סקס כבר חודש. לדעתי מכאן זה מתחיל. לפחות אצלי. אני לא מרגישה קרובה אליו בכלל, ולכן כבר בקושי מתייחסת אליו. אני כועסת מדי בשביל ליזום בעצמי ומחכה שהוא ייזום . אני מרגישה שנכשלתי כאשה ומתחילה לחפש בעצמי פגמים ולומר שאולי הוא כבר לא נמשך אליי.
אבל זה לא יכול להיות בעצם, כי מידי יום הוא דואג להזכיר לי שאני סקסית מתמיד, ועוד במיוחד אחרי הלידות. שהוא לא ראה מעולם אמא לשניים כזאת יפה, ועם גוף של בת 18. וזה בכלל לא עוזר לי. התרגלתי לשמוע את זה ממנו יותר מדי. גם כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי בטלפון מידי יום, זה לא מזיז. אולי כי גם לזה התרגלתי.
אני כבר לא יודעת מה כן. היום כשדיברנו בטלפון הוא סיים ב"אני אוהב אותך" ואמר לי שהוא מזמן לא שמע ממני משהו כזה, אני רק משיבה ב"כן" כשהוא שואל אם אני אוהבת אותו. "למה את לא אומרת לי את זה? תדעי שזה פוגע", אמר.
מיהרתי לומר שיש לי המון עבודה, כשבעצם לא היתה לי בכלל, רק ישבתי והירהרתי על פשר התנהגותי הבזויה.
אז היום אני נוסעת הביתה ובוכה כל הדרך שבעלי לא מעוניין יותר לעשות איתי סקס. ומה יקרה אם אשכב עם מישהו אחר? מיד פרצתי בבכי . ממש לא אני. לבגוד? לעולם לא.
אז חשבתי לעצמי, היום אני ניגשת אליו ומדברים, והוא בטח ישמח לראות שאיכפת לי ממנו ומהמשפחה.
אבל כלום לא קרה. שוב חיכיתי שהוא יגיד משהו, אבל הוא היסס בכלל לתת לי נשיקה כשחזר מעבודה. ואני סובבתי את הראש. פתאום שאלתי את עצמי איפה הימים בהם הוא היה מתנפל עליי כשהיה מגיע מהעבודה, וזה לא היה מזמן. בערב, נרדמתי עם הילדה והוא נרדם בחדר השינה.
הנה המעגל חוזר. בחיים לא האמנתי שהיחסים שלנו יגיעו למצב שכזה. תמיד אחד מאיתנו היה מרדים את הילדה הגדולה, ואז נשארים ערים עד השעות הקטנות של הלילה. מה קרה לקשר שלנו?
נכון, אני לוקחת עליי את רוב האשמה, אני עם האגו שלי, תמיד מחכה שהוא יתחנף. והוא עושה זאת תמיד וללא בעיה, אפילו כשזו אני שאמורה לבקש סליחה. הוא יודע שקשה לי לומר סליחה, ותמיד הוא מגיע ומתפייס, כך שהריבים שלנו הם לכל היותר שתי דקות ומתפייסים. אבל היום אפילו לזה אני לא מתייחסת.
משום מה הייתי מרוצה מעצמי שאני כזאת רעה
בשיחה האחרונה שלנו ראיתי שהוא מתאכזב מאוד ממני. משום מה הייתי מרוצה מעצמי שאני כזאת רעה. אלוהים יודע מה אני רוצה. אולי הוא כבר עייף ממני, עייף מלפייס אותי, עייף מלהתחנף אליי ועייף בכלל מלהשתדל כל כך לשמור על הקשר. אולי הוא מרגיש שאין טעם בכלל, אם אני לא אוהבת אותו.
אולי אני רוצה שיהיה לנו יותר זמן יחד, וזה לא בשליטתנו, לכן אני מאוד מתוסכלת. אולי אני רוצה שנמשיך לעשות סקס במהרה, לפני שהיחסים יתדרדרו עוד יותר. אולי אני רוצה לחזור לישון איתו יחד ולהספיק קצת לדבר על היום שעבר ובכלל על המשפחה.
עכשיו כשאני חושבת על כל הדבר הזה, נראה לי שאם אחת מחברותיי היתה יודעת מה קורה לנו היא היתה הורגת אותי, מיד אומרת לי שאני ממש מרושעת ולא מגיע לי בעל כזה. הרי כולם מסביבי מעריצים את בעלי. גם המשפחה והחברים שלי וגם כל החברים שלו והאנשים שעובדים איתו. תמיד אמרו עליי שאני "בת מזל" שיש לי אותו.
די נמאס לי מזה שאומרים לי. אני יודעת היטב, גם אם לפעמים אני שוכחת. והוא לא "בר מזל"?
נמאס לי גם מרגשי הנחיתות שלי, שתמיד אני מרגישה שהוא הכי טוב משנינו. הוא אף פעם לא צועק, אף פעם לא מקלל, אף פעם לא מתוסכל, אף פעם לא... תמיד יתחנף, תמיד יחייך, תמיד יעזור, תמיד יקשיב, תמיד יפרגן, תמיד ילטף, תמיד ייתן את כולו.
הבעיה היא עכשיו, ש"התמיד" הזה הולך ונעלם. אני חייבת להתעורר ולהזכיר לעצמי: זוכים בלוטו בלוטו פעם אחת, צריכים גם לדעת לשמור על הפרס. מקווה שאצליח.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
