פיק-אפ בר זה לא כוס התה שלי
בגיל 27, מצאתי את עצמי מול אחד הפחדים הגדולים ביותר של היקום, מיד אחרי ציצי נפול וגרעין אטומי, כשגיליתי שתי שערות לבנות בקידמת הראש. החלטתי לעשות משהו מעורר, צעיר, קלישאתי עד כדי גועל. פניתי לחברתי הבליינית, שתיקח אותי למקום בו אין סימני הזדקנות. קטעים איתי
לאבא שלי יש שיער לבן מגיל צעיר מאוד. בחתונה עם אמא, כשהיה בדיוק בן גילי, סבי מצד אמא, שהיה ספר דגול ברחוב דיזנגוף, צבע לו את השיער לשחור, שיהיה יפה לחתונה. אחרי הכל, כשאבא הציע נישואים לאמא, קם סבא, ניגש ללחוץ את ידו, ובעיניים כחולות גדולות מלאות הערכה אמר במילים רועדות: "תודה לך". אז המינימום שהוא יכול היה לעשות עבורו היה לצבוע לו את השיער.
גנטיקה או לא, שתי השערות הלבנות שלי המשיכו להקניט אותי. יחד עם קמטוטים קטנטנים סביב העיניים והפה, יכולתי לחוש בגרגרי שעון החול תופסים תנופה לא צפויה. החלטתי לעשות משהו מעורר, צעיר, קלישאתי עד כדי גועל. פניתי לרונית, חברתי הבליינית, שתיקח אותי למקום בו אין שיערות לבנות, קמטים וסימני הזדקנות לא מחמיאים. היא לקחה אותי לפיק-אפ בר.
על אף הפחדים, החששות, הרתיעה והדחייה מהרעיון, סמכתי עליה. השערות שלי ואני לבשנו על עצמו את הבגד הכי צמוד ושחור שיש לנו בארון ושמנו פעמינו למקום הפורענות. רונית אמרה לי "תראי, יהיו קטעים", אז באתי.
לא היו קטעים. היה צפוף, מחניק, מפחיד ומלחיץ. עם זאת, התנהגתי כרומאית והתיישבתי על הבר. הציק לי בישבן, אבל שתקתי. אמרתי לעצמי, אולי עוד יגיעו הקטעים. ביקשתי הפוך-גדול-חלש-בלי קצף-על בסיס מים מאחד שקורא לעצמו ברמן. הוא צחק ואמר: "נו, ברצינות?". צחקתי גם. אז אמרתי: "טוב, נו, תה עם נענע". הוא כבר לא צחק.
מפאת חוסר התקשורת עם הברמן, ובגלל המצוקה התחתית, ייחלתי לעבור לשולחן קטן, עגול, שאפשר ממש לשבת בו מבלי לראות מולי את עתירי ההורמונים ועושי העיניים. לא הצליח לי, מאחר שכבר התאספה חבורה של 15 כאלה בדיוק, מעשני סיגריות ולוגמי אלכוהול. נהיה לי חם.
לידי התיישב בחור, שחום-מזופזף-גבוה-שרמנטי, שתר בעיניו אחר טרף. "מקווה שאני לא מפריע לך", אמר. הצחנה שיצאה מפיו היתה מוגזמת מלהיות אמיתית. נעצתי בו מבט נוקב ושתקתי. "למה לא שותה?" שאל. התעלמתי. הבלתי נלאה מסריח, אבל יודע להבין רמזים, התנחמתי. הוא המשיך לצד השני במהירות שלא תבייש רץ מרתון. "יוסי. נעים מאוד", שמעתי מרחוק. גם ההיא התעלמה. הוא קם ועבר הלאה.
לאט לאט התחילו להציק לי ונתנו לי נגחות קטנות בגב. שאלתי את רונית: "תגידי, אלה הקטעים שדיברת עליהם?" אבל היא כבר היתה עסוקה בחילופי נוזלים עם אחד. הנחתי שכן, לפחות עבורה. לידי התפנה מקום אחד. שתי בחורות, אחת בלונדינית ואחת שחרחורת, הגיעו למקום. הבלונדינית התיישבה על הכסא. חצאית קצרה, רגליים ארוכות, גופיה חשופה וחיוך מזמין. "סדר לי משהו טוב", לחשה לברמן באינטונציה של שדרנית דיווחי תנועה מדופלמת, כשחברתה מחכה לה מאחור כשומרת ראש מהוקצעת.
פתאום הגיח מאחור היוסי הבלתי נלאה
וככה הן היו, האחת יושבת, השנייה עומדת. חילופי המילים בין השתיים נע בין "תראי, את זה..." ו"וואללה". בינתיים התה עם נענע הגיע, ואיתו מסר של הטלוויזיה החינוכית: "בדרך כלל אנחנו לא מגישים תה על הבר". הבלונדינית התפרצה בצחוק חסר פרופורציות. נראה שלחברה שלה התחיל להיות קצת קשה לעמוד, והיא התחילה לזוז, ככה לשחרר קצת את השרירים. פתאום הגיח מאחור היוסי הבלתי נלאה ושאל לשמה. הצליח לו, קוראים לה נעמה, היא לא מגיעה לשם כל כך הרבה אבל היא אוהבת את המוזיקה במקום. הוא הזמין לה עוד משקה והשניים התרחקו. וכך נותרה לה הבלונדה לבדה. ואני.
עכשיו אני עם התה, הבלונדינית עם הדרינק שסידרו לה, ואחד אדיש עם הרגיל שלו. פתאום מגיעה בחורה צבועת שיער, מעשנת לייט, כוס ביד, מאופרת היטב, עם עיניים מדברות. "אולי תפניק אותי ב...אש?" היא שואלת את האדיש, תוך הדגשת המילה האחרונה. הוא, באדישות, מדליק לה ואותה. "תודה", היא עונה באגביות ונשארת קרוב אליו.
בינתיים הבלונדינית התחברה עם מישהו. האדיש רק משחק אותה אדיש, אבל בתכלס מת לצאת עם זיון בסוף הערב.
לקראת השעה אחת, נדמה שמצא מין את מינו: הבלונדינית מסודרת, המחפשת עם האדיש, הבלתי נלאה עם החברה של הבלונדינית, ואילו חברתי מחליפה עסקאות בשירותים עם הנשקן החדש.
אשר לי, אני עם כוס התה שלי, על הבר, בין כולם, נטולת יכולות פלרטוט, עם כבוד עצמי שמגרד את הרצפה. חזרתי הביתה מצוידת בשתי שערות לבנות חדשות. קטעים איתי.
האימייל של לילי
לפנייה לכתב/ת 
