למרות האקולוגיה, בזכות הפסיכולוגיה

"על פני הבריאה כולה"

בואו נתחיל מהסוף: "על פני הבריאה כולה" של רות ל' אוזקי הוא ספר טוב מאוד. נכון שהוא שמן לאללה ויש בו לא מעט רגעים מתים, ובכל זאת מדובר בחוויה מתגמלת.

במרכז היצירה יומי פולר, בת לאמא יפנית ולאבא אמריקאי שחלש בעבר על שדות תפוחי אדמה מפוארים, והיום בעיקר צועק הוראות ממיטת בית חולים. יומי, שברחה מהבית בגיל 14 בעקבות הסתבכות רומנטית-מינית, שבה כעת כשהיא על סף ה-40, מתוחזקת בשלושה ילדים משלושה אבות שונים. זה לא שפתאום בער ליומי לראות את מה נהיה בחוות נעוריה באיידהו, אלא שהחברה-הכי-טובה-שלה-לשעבר הזעיקה אותה לבוא לסעוד את הוריה רגע לפני שהם אומרים יפה שלום. מכאן ואילך מתנהל פסטיבל שלם בניהולם של יומי, החברה-הכי-טובה-לשעבר, ההורים הכמושים, מאהב הנעורים שסרח וחבורת היפים אקולוגיסטיים שמתנחלים בחצר והופכים את הפולרים הזקנים לגורואים של חקלאות אורגנית.

בגדול, אנחנו מתמודדות פה עם טקסט שמלמד אותנו שלא מספיק לא להגדיל במקדונלדס, אלא שמה שאנחנו מכנות בחיבה "צ'יפס" הוא למעשה ילד השטן של ההנדסה הגנטית. כן, חייבים להודות שזה לא נשמע כמו תפוח אדמה לוהט, ובכל זאת, אוזקי מצליחה להאכיל אותנו בכל האקולוגיה הזאת בלי לעורר בנו רפלקס הקאה. ויותר מזה, היא מצליחה לזרוע פרחים ספרותיים מקסימים גם באידיאות גננות מפורטות.

אז "על פני הבריאה כולה" הוא באמת מה שנקרא "מסמך חברתי נוקב" בזכות החקלאות האורגנית, ועוד כל מיני דברים אנטי-תאגידיים כאלה - ואני בטוחה שיש מי שזה עשוי לחרפן אותה מעט. רק שמעבר לזה מדובר ביצירה שמתעסקת ביחסי הורים וילדים, הורים שרוצים ילדים ולא יכולים, והורים שמשפריצים ילדים ולא יודעים מה לעזאזל לעשות איתם - והאמת, לי כל הסקנדלים הרגשיים האלה הזיזו. למעשה, יש רגע אחד בספר שבו יומי בודקת עם אבא שלה אם הוא אוהב אותה, וזה רגע פשוט ונקי, שהרגיש כאילו לזה חיכיתי בכל המיליון תיאורי דלועים שקדמו לו.

 "על פני הבריאה כולה", רות ל' אוזקי, מאנגלית: שרון גל, עם עובד

אחת נובלה, אחת נובלת

"יתומים"

אמא של יחיאל בהריון. היא בת 52, זה לא היה מתוכנן, אבל כולם קוראים לזה נס. זאת אומרת, לא בדיוק כולם. שיקו, האח הגדול של יחיאל, קורא לזה אסון - גם בלי להשתמש במילה הזאת בדיוק. גם דינה, האחות הגדולה, בטח היתה מוצאת מילה אחרת, אם היא רק היתה קופצת לבקר קצת יותר. יחיאל עצמו לא בדיוק יודע איך לקרוא לזה. למען האמת, יחיאל לא בדיוק יודע איך לקרוא להרבה דברים. למשל, איך לקרוא ל"שם" במרוקו שממנו ההורים שלו הגיעו. או איך לקרוא לעולם החשוך שסבתא שלו, העיוורת, חיה בתוכו. הוא גם לא יודע בדיוק איך לקרוא לעולמות שהאחים שלו והחבר שלו רמי התבגרו אליהם, ולאן נעלם העולם שכולם חיו בו פעם יחד.

וכל זה קורה כי יחיאל, גיבור "אחי הצעיר יהודה" - הנובלה שפותחת את "יתומים" - הוא בחור די תלוש. עכשיו, אני לא יודעת אם זה עניין רשמי בעולם של יחיאל או רק תחושה שעוברת בעולם של הספר, אבל במובן מסוים הבחור לא לגמרי איתנו. עוד כמה חודשים הוא יצטרך להתגייס לצבא, וייתכן שאז החוטים הרופפים שמקשרים בינו לבין השאר יתהדקו.

"אחי הצעיר יהודה" מעמידה במרכזה חוויה של ניתוק, שראשיתו, כך נרמז, בהגירה ממדינה אחת לאחרת. חוויה שמכוננת את החיים של כל מי שגדל לאורה, גם אם הוא בכלל נולד "פה", בישראל. "יתומים", הנובלה שחותמת את הספר, מתעסקת באופן חשוף יותר במרחק שבין "שם" - הגטו הלבן המרוקאי - ל"פה", מדינת ישראל. גם כאן מאורע חריג - היעלמותה המסתורית של אשת הגיבור - מעלה לפני השטח את הדיאלוג המודחק שבין האני של "אז" לאני של "עכשיו", וההתפרצות שלו כמעט טראגית.

העניין הוא שבעוד שב"אחי הצעיר יהודה" תחושת הניתוק כמעט ניתנת למישוש ולמגע, "יתומים" נשאר קצת בלתי נגיש. הגיבור אמנם במצוקה, אבל הקושי שלו להבין מה כואב לו עובר מבעד לפילטר שמעניק להכל טון מעט מרוחק. לטעמי, הפער בין שתי הנובלות מחבל בחוויית הקריאה; מצד אחד מצוי טקסט מרגש, מייאש, עצוב וכובש לב - ומצידו השני טקסט שממריץ אותך להבין מה קורה בו, אבל פחות טורח להעניק לך צ'ופרים על הגילוי.

"יתומים", סמי ברדוגו, הספריה החדשה