גם כשאני רע, אני תמיד נשאר אני

"לפעמים אני עצוב/ ולפעמים - שמח./ לפעמים אני כועס/ ולפעמים – אוהב", כותבת דתיה בן דור בשיר ילדים ומסכמת: "אבל/ אני תמיד נשאר אני".

מתי האדם הוא "עצמו" ומתי לא? מתי הוא פחות "עצמו" ומתי הוא יותר? השאלות האלה אולי נשמעות מוזרות, אבל יש להן משמעות מעשית. מה נגיד על בן זוג חביב שמשנה את עורו ברגע של כעס? נתייחס אליו בסלחנות כי באותו רגע הוא לא הוא עצמו?

המשפטים הבאים הולכים יפה מאוד יחד עם יחסים - "זה לא הייתי אני באותו רגע", אומרת אשה לגבר לאחר שנרגעה מרגע של כעס שגרם לה להכותו. "לא יודע מה קרה לי", אומר גבר ברגע מביך במיטה, "בדרך כלל אני לא כזה". "מצטער, אבל לא שלטתי בעצמי", מייבב הגבר שזה עתה כפה יחסי מין על אשה שעדיין שוכבת מתחתיו. כאילו הכל היה טוב ויפה, ואולי גם פחות מביך, אילו היינו תמיד "אנחנו".

שלוש שנים לא הייתי אני

בסיפור "הרופא וגרושתו" של עגנון, הרופא אוהב את אשתו, אך הקנאה משתלטת עליו עד שבסוף, לאחר שלוש שנים של נישואים, הוא מתגרש ממנה. הוא מרגיש שהוא לא מסוגל להשתחרר מהרגש שמשתלט עליו וגורם לו להתנהג בניגוד לרצונו. "וכבר הייתי סבור שהכל כחפץ האדם ורצונו, רוצה מכניס כעס ואיבה וקנאה בלבו, רוצה עושים שלום עם הכל, אם כן מה מקום לעורר כעס ולגרום רעה לעצמנו, והלא יכולים אנו להיטיב ולשמוח". אבל מתברר לו שהכל דווקא אינו "כחפץ האדם ורצונו".

בסיפור "המפתח" של בשביס זינגר מוצאת את עצמה בסי, אשה זקנה, משוטטת מחוסר ברירה ברחוב ונהנית מהירח והשמיים, לאחר שנים רבות שהיתה סגורה בביתה ושמרה על כספה. היא עורכת עם עצמה חשבון נפש על כל השנים שהיתה ספונה בתוך ביתה - "מדוע לא נסעתי לאיזה מקום, לא נהניתי מכספי, לא עזרתי למישהו?... דיבוק נכנס בי, כלל לא הייתי אני".

לדבריהם של חוקרי הרגשות צ'שייר קאלון ורוברט סלומון, "חלק רחב מהספרות שלנו גדוש בסיפורים כאלה, על אנשים ש'נשבו' ברגשותיהם, וכמה מהמטפורות הפופולריות ביותר מתייחסות אל הרגשות שכאילו 'קרו' לנו מעצמם. אנחנו 'מוכים' על ידי הקנאה, 'משותקים' על ידי רגשות אשמה ו'מופתעים' על ידי האהבה" (באנגלית אפילו "נופלים" לתוכה).

לפעמים אנחנו לא רוצים להתאהב ובכל זאת מתאהבים

רגשות יוצרים לפעמים תחושה של דיבוק, לחיוב או לשלילה, ולהבדיל גדול - גם הרע. אנחנו לא רוצים להגיד מילים שאחר כך נתחרט עליהן, ובכל זאת אומרים אותן. לפעמים אנחנו לא רוצים להתאהב ובכל זאת מתאהבים. אנחנו מרגישים לפעמים כאילו אנחנו מריונטה של הרגשות שלנו, או של הרוע המסתתר איפשהו בתוכנו.

באתר "שוברים שתיקה" מופיע ציטוט מדבריו של אחד החיילים, יהודה שאול, המתאר את התנהגותו בשטחים במילים הבאות: "הבנתי ששלוש שנים לא הייתי אני. דיברתי עם חברים שלי והתברר לי שכולם מרגישים כך, יש תהליך השחתה פנימי ואף אחד לא מדבר על זה". למה החיילים האלה לא היו הם, או למה ההתנהגות בשטחים מאפיינת אותם פחות? הרי זה הם שהיו שם?

אפשר להסביר זאת כסוג של פנטזיה

אפשר להסביר זאת כסוג של התנצלות (אני מבקש סליחה, כי אני מרגיש שמדובר בכישלון שאינו מאפיין אותי), כסוג של התנערות מאחריות (לא הייתי אני, ולכן אני לא אחראי למה שקרה), או כסוג של פנטזיה (אני לא אני אם ההתנהגות שלי רחוקה מהפנטזיה שלי על עצמי).

נתמקד בפנטזיה, האפשרות המעניינת יותר. ברמה גשמית מסוימת, ה"אני" כולל את כל מה שאני, אבל ברמה הפסיכולוגית, ייתכנו מצבים שבהם חלק אחד שלי זר לחלק אחר. במצב כזה, ייתכן שנרגיש שאנחנו לא אנחנו. תחושת הזרות הזו קשורה בפנטזיה של איך אנחנו רוצים להתנהג. אם, למשל, אנחנו כועסים על מישהו ולא אומרים לו את מה שחשבנו ורצינו להגיד, ייתכן שנגלגל בראש מה נכון היה מבחינתנו להגיד ולא אמרנו, וכך נוצרה אצלנו מוטיבציה פסיכולוגית לחשוב שלפעמים אנחנו יותר "אנחנו" במצבים אחרים. זה מגן עלינו מפני חוויה של עצמנו במצבים שאולי לא הכי נעימים או מחמיאים לנו.

מבחן האדם הסביר

ניתן להבהיר את הגישה הזו באמצעות השאלה המשפטית בדבר האדם הסביר. מהי התנהגות סבירה? מרבים השופטים לשאול את עצמם בבואם לפסוק דין. האם האדם הסביר הוא "אדם ראוי" או "אדם מן היישוב"? האדם הראוי שומר תמיד על מידות טובות, שולט בעצמו, שוקל את מעשיו בתבונה, לא מקלל, פועל ביעילות וצופה מראש את כל הסכנות האפשריות, אחד שיעבור בהצלחה כל ועדת חקירה ממלכתית. בעצם, פנטזיה על אדם שאינו קיים. "אדם מן היישוב" הוא אדם מציאותי, שלוקה בחולשת הטבע האנושי. הוא נכשל באופן טבעי במעשים שמן הראוי שלא יעשה.

וכך, כאשר אנחנו ניצבים בפני בית דין של עצמנו, ייתכן שנחוש בזרות כלפי האני שאינו עומד בקריטריונים שלנו לאדם הראוי.

והנה, עוד מושג - "האדם הטבעי". הכישלון המתמיד להיות פנטזיה - האדם שאנחנו רוצים להיות - מוביל לרעיון של אדם שדווקא מברך את הטבע הכושל שלו. במקום להיאבק בחולשותיו, הוא מתחבר אליהן באהבה. האדם הטבעי משבח את המציאות בה הוא לא תמיד שולט בעצמו, נכנע לפעמים ליצריו, מאבד לפעמים את שיקול הדעת, נכשל מעת לעת בחוסר יעילות ומתבטל בימים מסוימים. הוא לא אחד שאומר "לא הייתי אני", כי הוא לא מתבייש בחולשותיו הטבעיות.

אלא שהרעיון הזה הולך רחוק מדי עם החולשות. ישבתי פעם בחברתם של בני זוג שרבו בצורה משתלחת, בלי לעשות חשבון עם העובדה שהם בעצם אוהבים. שאלתי אותם, בשוך הריב, איך הם מסוגלים, והתשובה שלהם היתה מהסוג של האדם הטבעי: "אנחנו בסך הכל בני אדם".

רגשות אולי מפתיעים אותנו, אבל לא משחררים אותנו מעצמנו. אנחנו תמיד אנחנו. אפשר לתפוס אדם גם בכעסו ובצערו. התפרצות רגשות היא אמנם טבעית ואנושית, אבל היא לא משחררת אותנו לגמרי מפנטזיה על אדם שראוי לנו להיות.

הרשימה נכתבה בשיתוף עם ענבל שני צינוביץ'.

• אבינועם בן זאב הוא פילוסוף וסופר, אוהב לעסוק בדילמות של רגשות. אתם מוזמנים לשלוח אימייל לאבינועם בנושאי יחסים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.