כבשתי את ההר הראשון שלי

אין שום סיבה הגיונית לטפס על הר הגעש ויאריקה שבצ'ילה, חשבה לעצמה תמרה. אבל אז היא החליטה לנסות וגילתה שהדרך לפיסגה לא כל כך קשה ואין כמו לרדת הר של שלג. פרק רביעי ביומן המסע בדרום אמריקה

תמרה נוביס פורסם: 19.12.06, 08:59

היום כבשתי את ההר הראשון שלי.

לפעמים, כשמטפסים על הר גבוה מתחילות לרעוד הברכיים מכאב. לי הן התחילו לרעוד שלושה ימים לפני הטיפוס על הר ויאריקה (Villarica). מכל נקודה בעיר פוקון שבצ'ילה, נשקף הר הגעש הפעיל המושלג, בעל הלוע המעשן. לחשוב שאני אמורה להגיע עד לפסגה? אין בעיה, תביאו לי ג'יפ. 2,800 המטרים הגאים של ההר יכולים לקבל את פניהם של כל שאר המטפסים המטורפים. אני לא עושה את זה.

הר הגעש ויאריקה. למה זה טוב? (צילומים: תמרה נוביס)

תמיד אומרים ש"הכל בראש", שאם רק תרצה, תוכל לכבוש כל פסגה. נכון, אפשר לעשות כמעט הכל, אבל בשביל מה? ברצינות, מעולם לא הבנתי מה גורם לאנשים לרצות "לכבוש את הפסגה", לטפס, להזיע ולראות את הרגליים של זה שלפניו במשך יום שלם רק כדי לרדת אחר כך.

יום שלישי: 48 שעות עד לטיפוס

שיחה עם כמה חבר'ה על בירה וערימת צ'יפס. "לבנות קשה בטרקים בדיוק כמו

שלבנים קשה", אומר ירון. "איזה שטויות, לבנות קשה יותר פיזית, יש להן בממוצע פחות סיבולת וזו עובדה", צועקת עליו נעמי בסיבולת לב ריאה לא מועטה. "הכל בראש", פולט יובל ולוקח עוד צ'יפס. "מה פתאום? בחורה בטרק זה משקולת בתיק", שוב נעמי ביציאה ניאו-פמיניסטית.

אני מסוגלת לעשות את זה. אני אגיע לפסגה. כולם עושים את זה, ואני בטח לא הכי חלשה מכולם. בריצת 2,000 מ' בתיכון תמיד הייתה איזו בת אחת או שתיים שהגיעו אחריי.

השילוב הנדיר של ההר הלבן, היער הירוק שלמרגלותיו, הלוע, העשן והלבה שביום טוב מראה את עצמה, כל אלה גרמו לי להחליט בכל זאת שאני עולה את ההר ביום חמישי ויהי מה.

יום רביעי: 24 שעות למשימה

יש לי כאב בטן. אי אפשר לטפס ככה. אני יורה מטר שאלות על כל תרמילאי שכבר טיפס על המפלצת. איך היה? לא, נו, אל תגיד קשה. כמה קשה? יש חלקים קשים יותר וקשים פחות? כמה זמן זה לוקח? מה תלוי? מה?

יום חמישי: הטיפוס

בשבע בבוקר חזרתי לצבא והתגייסתי ליחידת האלפיניסטים. תוך שניות הולבשתי בחליפת סערה, קסדה, נעליים להליכה בשלג, דוקרנים וגרזן. מצוין, אם המדריך יילך מהר מדי אני אתפוס לו את הרגליים בגרזן ואאט לו את הקצב. השעה תשע, מגיעים לנקודת האל חזור. לפני גוש ענק של שלג, מאחורי ההסעה כבר נטשה. כל שנותר הוא לטפס.

העלייה תלולה, עולים אותה בזיגזגים כדי להקל קצת. טורים טורים של

מטפסים יוצרים בשלג שבילים משורטטים. המדריך מכריז שעוד 40 דקות תהיה העצירה הראשונה. גילו יותר מכפול משלי. בחישוב זריז הוא סופר שעלה את ההר בערך 300 פעם. אלוהים ישמור. בעצם, אם יש אלוהים, איך הוא נתן לי לעלות את הויאריקה הזאת?

צעד אחר צעד, נשימה אחרי נשימה. לחשוב חיובי, לא להביט למעלה. איזה נוף... אבל למי יש כוח לנוף כשהרגליים טובעות בשלג ומסרבות להתרומם? הדיבורים מפסיקים ואפילו לבחור ששר כל הדרך קרן פלס כבר אין כוח לפתוח את הפה. כל אחד מתרכז בטיפוס של עצמו. הרוח מתחזקת ככל שמתקרבים לשמיים ואחרי כל פסגה נחשפת פסגה גבוהה יותר.

מה שמדהים בעצירות הוא שלא משנה כמה קשה היה, כעבור חמש דקות של מנוחה אתה מרגיש כמו חדש. אתה מצליח סוף סוף לעכל איפה אתה נמצא, סביבך הכל לבן טהור ואתה יודע שמי שאיתך נמצא בדיוק באותה הסירה.

ההפסקה מסתיימת ושוב הולכים. והולכים והולכים. אני סופרת את הצעדים. הלוואי שיכולתי לעשות קופי-פייסט ולהדביק את עצמי על הפסגה. קדימה, לחשוב על שוקולד. לחשוב על פינגווינים. אני מנסה ליהנות מהדרך עצמה. דווקא נראה לי שאני מצליחה.

כבשו את ההר

שתי עצירות מאוחר יותר וכמה שעות טובות לתוך היום, אני רואה מולי שורה של אנשים שנעצרו. אני מתחילה לתכנן איזה מהסנדוויצ'ים אני אוכל בעצירה הזו, כשמישהו מאחוריי צועק "היי, זה הסוף!".

כמה צעדים נוספים ולוע ההר הקעור נפרש לרגליי בצבעי ירוק וחום, גיצים עפים באוויר ועשן מיתמר מכל עבר. כפפה גדולה קיבלה את פניי ולחצה את ידי הקפואה. "עשית את זה", אמר המדריך. הלב שלי דפק, הפעם לא מהטיפוס. הצלחתי. וזה היה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי. הגעתי לפסגה, כמו כולם, עם כולם, ורק בזכות עצמי. קטן עליי.

על הכיף של הירידה מההר אין בכלל מה לדבר. קחו את דיסנילנד, כסו אותו בשלג וקבלו שעתיים של הנאה צרופה בהחלקה על התחת בתוך מגלשות ארוכות. אחד-אחד קפצנו לתוך התעלות, התהפכנו, התגלגלנו, ראש קודם, ראש בסוף, ראש באמצע.

כשהגעתי לתחתית הרמתי את הראש ולא האמנתי שכמה שעות קודם לכן עמדתי על הפסגה. כבשתי את ההר הראשון שלי.