הספר הכי מצחיק, הכי עצוב
"פשר החיים", ספר המוקדש ליצירתו של דודו גבע, הוא מלאכת אהבה של חברים שלא מוכנים לשכוח. עשרות קריקטורות, סקיצות ורישומים מהווים תמצית מזוככת של הכשרון שלו: פירוק והרכבה מחדש של החומרים הכי טעונים של החברה הישראלית כדי לייצר, במינימום של קווים ומילים, אמירה גדולה על מצבה הנוכחי
בחייו וגם אחר כך, לא היה ספק בגאוניותו, ביצירתיות המתפרצת שלו, בכוחו להצחיק את הקהל שלו בשטוזות ובדגדוגים, במרירות הבוטה שלו ובשליטתו בכל סגנון וטכניקה בהם בחר להשתמש. "פשר החיים", ספר שמוקדש ליצירתו הרבגונית של דודו גבע המנוח הוא מלאכת אהבה של חברים שלא מוכנים לשכוח, והוא רואה אור במקביל לתערוכה במוזיאון גוטמן לאמנות. לו היה עדיין מהלך בין החיים, היה דודו גבע מוצא דרך נאה להתפעם מן המחווה וגם ללעוג לה קצת: כל חומרי החיים השבירים והמרהיבים היו בידיו, בסופו של דבר, אבני בנין ליצירה של לעג וריגוש. רצוי ביחד, באותה מסגרת קטנה של קריקטורה או סטריפ קומיקס.
עמוד 120, דפדוף מקרי, קריקטורה שפורסמה ב"הארץ": ישיש וישישה, נראים כמי שמצפים בכל רגע לביקורו של מלאך המוות. כסא גלגלים, שולחן, כוסות תה, מנורה. בפינה הימנית העליונה: תמונה של האריה השואג, בקטן מלעיג, והכיתוב "טוב למות בעד ארצנו". הישיש אומר רק: "עבדו עלינו, פניה". בקריקטורה הזאת ובעשרות אחרות תמצאו תמצית מזוככת של הכשרון של גבע: פירוק והרכבה מחדש של החומרים הכי טעונים, הכי מאפיינים של התרבות הישראלית כדי לייצר מתוכם, במינימום של קווים ומילים, אמירה גדולה על מצבה הנוכחי.
לפעמים הוא נדד לקיצוניות מורטת עצבים: "קופיקו באושוויץ", למשל, סיפור מצויר שנסמך על גיבורי ילדותנו ומציג את תעשיית הגבורה ותעשיית זכרון השואה באותו לעג שחושף את הפאתוס והשקריות של שניהם טוב מכפי שיכולים לחשוף אותם בתיאוריה סוציולוגית או בנאום כיכרות חוצב להבות. לעתים קרובות יותר תהה על החיים ועל המוות. זה לא רק ב"פשר החיים", סדרת הקומיקס המופלאה – כולן היו מופלאות – אלא גם במופעיו התכופים של הברווז המועד לשחיטה, בפרודיות על ספרות הילדים ההרואית, בהיפוכים תכופים של ההיסטוריה היהודית בהם מוצגים הגויים כקורבנות תמידים להצקה של בני עם הסגולה.
קשה להחליט מה מדהים יותר: הקו המצויר או המלים. בשניהם שלט ללא עוררין, את שניהם פירק והרכיב בדרך שמשלבת פאתוס וחולין, גבוה ונמוך מאד גם יחד. שוב מתוך "פשר החיים": "שאלו תלמידיו של רבי דוסא את רבי דוסא, חיים שבגן עדן – מהם, רבי? אמר להם: לוייתן ושור הבר המה. שאלו אותו, וחיים שבגהינום מהם? אמר להם: לוויתן ושור הבר. שאלו אותו, הכיצד רבי? אמר להם, בגהינום זה בא בלי רוטב". ועוד אחד: "אמר רבי חלפון, אדם עץ השדה הוא, שתול הוא על פלגי מימה של התורה וענפיו דברי חכמים ומשלי צדיקים ופירותיו תרי"ג מצוות ומעשים טובים. שאלו אותו תלמידיו, וגוי מהו, רבנו? אמר להם, דיקט".
דרדר במדבר, ספרי "מגוחך", יוסף ואחיו הפקידים, האביר זיק, ZOO הארץ, דרדס במכנס, אהלן וסהלן במערב הפרוע, הברווז ושתיקת הברווז: טוב שהכישרון לא ירד לתהום הנשייה של העיתונות הכתובה אלא נשמר גם בספרים מצויינים, שחומקים יפה מלסתותיו הטוחנות-כל של הזמן. ב"פשר החיים" תמצאו גם סקיצות לכל אלה, פוסטרים (סופר-גולדה משנות השבעים יצחיק את מי שאיתרע מזלם לחיות תחת שלטונה), איורים מכמירי לב לספרי ילדים, רישומים שמפגינים יכולת ביטוי ויזואלית עשירה להדהים, ופרוייקטים שלא יצאו לפועל ונזנחו באימת הדד-ליין התמידי שהיה מחויב לו.
על יחסיו הסבוכים עם העיתונות, על הביוגרפיה האישית והאמנותית שלו ועל שלל משמעויותיה של יצירתו תוכלו לקרוא ברשימות שחברו לאוסף היצירות של גבע: יאיר גרבוז, מאיה בקר, מאיר שניצר, ציפה קמפינסקי, רפי לביא ואביב הברון בין הכותבים. מן הרשימות עולה דמות שהיא פקעת של אובססיות מתוכה נורים זיקוקים של גאונות, דמות שמשוועת לאהבה ענקית של צרכני תרבות – ואיש שוודאי לא זכה למלוא ההערכה לה היה ראוי בחייו. בגן עדן או בגהינום, עם או בלי רוטב, "פשר החיים" הוא הספר הכי מצחיק, הכי עצוב שנולד מכשרונו של דודו גבע. בשני העמודים האחרונים תמצאו איור של איש ממושקף - פקיד כמו כולם – שוכב אפרקדן בידיים שלובות, ובועת המחשבה שלו אומרת: "נו, זה המוות. ומה עושים עכשיו?"
"פשר החיים - דודו גבע", עורכות: ציפה קמפינסקי וטלי תמיר. כתר, 247 עמודים
