הספר שהתחתן עם הקדשה

לפני שנים, כשג'ורג' ואני עוד לא היינו זוג אך כבר היה די ברור לאן מוּעדות פנינו, נתנו זה לזה את מתנת חג המולד הראשונה שלנו. ספרים כמובן. ג'ורג', שכבר ידע עד כמה חביבים עלי דובים, נתן לי את ה"ביוגרפיה של גריזלי" מאת ארנסט תומפסון סיטוֹן. בדף השלישי היתה מוצנעת הקדשה בזו הלשון: "לידידת נפש חדשה". שום בחור ישיבה מתפלפל, שום מפענח צפנים בעִתות מלחמה או מבקר דקונסטרוקציוניסט, לא בחן את הטקסט כפי שאני בחנתי את שלוש המילים הללו, בתקווה שאם רק אפרש אותן בהדגשה הנכונה ("לידידת נפש חדשה"? "לידידת נפש חדשה"? "לידידת נפש חדשה"?), אגלה בהן לפתע רמז לאהבה נצחית.

מכיוון שידעתי שג'ורג' מתעניין מאוד בדגים, נתתי לו את "מר פלאד הזקן" מאת ג'וזף מיצ'ל, ספר צנום של סיפורים על הווי שוק הדגים ברחוב פוּלְטוֹן. הסופר חתם על הספר במו ידיו ב-1948, אבל מובן שלא הסתפקתי בכך. כתבתי: "לג'ורג', באהבה מאן". הוספתי גם ציטוט שגוי משל רֶד סמית. ולבסוף, בהתאם לנוהג הנפסד שלפיו אם את לא יודעת מה להגיד תגידי את זה בכל זאת, הבעתי את דעתי על אינטימיות בחמש-עשרה שורות. תשפוכת המילים, שלא לומר הרגשות שלי, איימה להטביע את אלה של ג'ורג'. רק בדרך נס לא נמחצו הספר, נמענוֹ וידידוּת הנפש החדשה תחת כובד המילים.

ג'ורג' ואני נישאנו למרות הכול, הוא המשיך לאהוב גם דגים וגם את ג'וזף מיצ'ל ולמרבה הצער המילים שכתבתי יישארו לתמיד. סביר להניח שכרטיס ברכה המוצמד לחולצה למשל יופרד ממנה, ואולי אפילו יושלך עם פתיחת המתנה. אבל ספר והקדשה מחוברים בנישואים קתוליים על מנת שלא להיפרד עוד לעולם. הקדשה עשויה להיות זכות גדולה או כתם לכל החיים. כפי שאמר שיימוס סטיוארט, בעליה של חנות ספרים משומשים ועתיקים בצ'יפּינג קמדן שבגלוסטרשיר: "תארו לעצמכם איזה אושר זה להיתקל בעותק מהמהדורה הראשונה של 'העונות' של תומסון ועליה הקדשת הסופר: 'לידידי היקר ג'ון קיטס, בהערצה ובהכרת טובה, פ"ב שלי, פירנצה, 1820'. ואיזה תסכול זה למצוא עותק מהמהדורה הראשונה והשמורה של 'גן העדן האבוד' של מילטון כשעל דף השער משורבטות בעט כדורי המילים: 'לאיידה מג'ס, באהבה רבה וצמר גפן מתוק, לזכר חופשה מאושרת בבלקפול, 1968'."

ההקדשה שכתבתי לג'ורג' ברוח הגישה המתקתקה לא השביחה את "מר פלאד הזקן" באופן ש"לעלמה אליזבת בארֶט, ברגשי כבוד, אדגר אלן פו" למשל, השביחה את "העורב ושירים אחרים", או באופן ש"להנס כריסטיאן אנדרסן, מידידו ומעריצו צ'רלס דיקנס, לונדון, יולי 1847", השביחה את "רשומות מועדון הפיקוויקים". בסולם הערכים של אוהבי הספרים, אלה הם הדברים המקודשים מכול בספר והם מאפילים על הכריכה, על המהדורה, על נדירותה או על מצב הספר. "הספר המכוער, הממורטט, קמוט הדפים והמעוך ביותר" (כפי שכתב פעם המבקר וחובב הספרים הולברוּק ג'קסון) "עובר מהפך דרמטי כשכתובה בו הקדשה בעלת ייחוס ספרותי מכובד." ידי מי לא ירעדו בהחזיקן בעותק המרופט של "קורין" שכתבה מדאם דה סטאל ושעל עמודו הראשון משתפך ביירון בפני המרקיזה גוּצ'וֹלי במאתיים עשרים ושש מילים המסתיימות כך: "אני יותר מאשר אוהב אותך, ואיני יכול לחדול מלאהוב אותך. חשבי עלי לפעמים כשהרי האלפים והאוקיינוס יפרידו בינינו - אך זה לא יקרה אלא אם כן תרצי בזאת את." (זאת פחות או יותר ההקדשה שייחלתי לה ב"ביוגרפיה של גריזלי".)

אפילו בלהט התשוקה לא נשמטו מזיכרונו של ביירון הכללים לכתיבת הקדשות. הוא כתב על הדף הריק הראשון המקדים את דף השער, בצייתו למסורת המעניקה זכות ראשונים זו למחבר הספר. את הכלל החשוב הזה למדתי רק לאחרונה, לאחר שהשחתתי עשרות דפי שער של סופרים אחרים. הייתי אמורה להבין זאת מזמן כי מדף החברים וקרובי המשפחה בספרייה שלנו מכיל שפע הקדשות, שכולן נכתבו בדף המתאים כדת וכדין. כשהייתי נערה נרגנת בת ארבע-עשרה, נתן לי אבי את הספר "אגדות מפורסמות על מפלצות" והקדיש לי את הספר במילים האלה: "לאן, מהמפלצת הזקנה, אבא". מרק הלפרין, שאוהב להשאיר במשיבונים של חבריו הודעות בעגה בלתי קיימת (הנשמעת משכנעת מאוד), הקדיש לי כמה מספריו בשפות דמיוניות. על "יונה מן המזרח" כתב: Skanaarela tan floss atcha atcha qumble ta. Da bubo barta flay? Staarcroft. הקדשתי כמעט עשור שלם מחיי לניסיונות שווא להבין למה התכוון המשורר.

הרחק מתחת לעותק המתנה המוענק על ידי המחבר בלוויית הקדשה, ניצב עותק ההקדשה שהמחבר התבקש (באיומי אקדח כנראה) לכתוב לבעליו הקדשה. זמן רב לפני אופנת אירועי החתימה ההמוניים בחסות חנויות הספרים, נאלצו קוראים שחשקה נפשם בהקדשה מן המחבר לשלוח אליו בדואר את הספר שרכשו, ולהתפלל שהספר גם יחזור אליהם. ייטס שאל פעם את תומס הארדי איך הוא מטפל בבקשות הללו. הארדי הוביל את ייטס לעליית הגג בביתו, חדר גדול גדוש אלפי ספרים מן המסד עד הטפחות, ואמר לו, "הנה כל הספרים שנשלחו אלי לחתימה."

לפני כחודש ראיתי בחנות ספרים משומשים מהדורה ראשונה של "ההגדה לבית פורסייט". הספר הזה עבר ככל הנראה סיבוב פורה הרבה יותר. בדף השער, בכתב יד קטן ורשמי נכתב בעט נובע ישן "מוקדש לס"פ סאק בידידות, ג'ון גולסוורתי, 6 באוקטובר 1930". מן הסתם לא היה גולסוורתי מזהה כלל את ס"פ סאק, והוא גם לא טרח להעמיד פנים שהוא מכיר את האיש. אבל מה אפשר להבין מההקדשה הזאת: "לאואן באהבה+נשיקות, ברוק שילדס" (זוהי הקדשה שראיתי במו עיני בחנות ספרים, בדף הראשון של "לבדך")? אני בטוחה שברוק שילדס לא התכוונה לנשק את אואן יותר מאשר ג'ון גולסוורתי התכוון לחבק את ס"פ סאק. העובדה שחתמה בשמה המלא דווקא מסגירה את הריחוק. וזה עוד לא הכול - תנופת המלל שלה, שנכתב בטוש שחור, מכסה כמעט חצי עמוד (אחרי מחקר מעמיק על חתימות של מפורסמים בחנות הספרים הניו-יורקית "סטרנד", הגעתי למסקנה שהטושים השתלטו כמעט לחלוטין על שוק החתימות. ברברה קרטלנד כותבת בטוש ורוד, איוונה טראמפ בסגול, ופרנסין דה פלסיקס גריי בירוק).

ידידי מרק אודונל שלדעתי הוא כותב ההקדשות בה"א הידיעה, לעולם לא היה יורד לדרגה כזו. במסיבת החתימה שנערכה לרגל צאת ספרו "ורטיגו פארק וגוזמאות אחרות", חיבר הקדשה שונה לכל אחד מקוראיו: "קורא יקר, אני אוהב אותך" (מחווה אירונית לנוסח של שילדס), "אין לי זמן לכתוב - החיים בזבל - "; והלבבית מכולם: "תודה שקנית בהנחה".

(מתוך הרשימה "הקדשות מקודשות")

"אקס ליבריס", מאת: אן פדימן, מאנגלית: יואב הלוי ורוני אמיר, הוצאת אחוזת בית בשיתוף הוצאת מבע,  175 עמ'