השנה אגשים את חלום הסילבסטר שלי
בהזדמנויות כאלה אני חוזר ליומנים ולאלבומים הישנים שלי, להתבונן בחתיכות הפאזל שהרכבתי מאז, בדברים שקרו לי, בחלומות שהתגשמו או נותרו שם באוויר. והיום ממש, כשחזרתי לליל הסילבסטר העצוב שהיה לי לפני כמה שנים, מצאתי תיאור שגרם לי להחסיר פעימה. ויש לי גם חדשות מסעירות
המדע מסביר שמסע בזמן הוא בלתי אפשרי, או לכל הפחות מסובך ביותר. איינשטיין דיבר על פרדוקסים, אחרים תיארו קריסה של הזמן אל תוך המרחב ושאר קטסטרופות. אבל שום דבר לא קורס, מלבד בני האדם, שפעם אחר פעם מוכנעים על ידי נסיבות החיים, או זוכים לרגעים של עוצמה והארה שמוכיחים כמה נפלא, בעצם, להיות. אם חושבים על זה, כל יום אנחנו בעצם נוסעים קדימה בזמן, ולפעמים גם קופצים לאחור, לרגעים אחרים, רחוקים-קרובים, שאולי הופכים מטושטשים עם השנים, אבל באיזשהו מקום נשארים צלולים ומלווים אותנו במשך כל חיינו.
כולם מכירים את הרגע הזה, כשהרדיו מנגן פתאום שיר שפעם היה שלכם, והיום הוא כבר לא. כמה כאב יש באותו רגע, בו נזכרים במישהו שאהבת ושאהב אותך, שחלמת עליו והוא עליך, שחיבקת חזק והוא השיב בחיבוק. והיום הוא רחוק, בקצה השני של העיר, של העולם, של החיים ושל המוות. זו קפיצה לאחור בזמן. או הרגע הזה, כשחולפים ליד המקום שבו התנשקתם, או בחנות שבה קנית לו מתנה ליום ההולדת או לחגיגות השנתיים יחד. או כשפותחים את הארון, להחליף בין בגדי קיץ לחורף או ההיפך, ופתאום מוצאים איזו חולצה ישנה שלו, או (לא עלינו) זוג תחתונים שנשכח מאחור. מפגש מקרי ברחוב, או בבית הקפה, ואפילו חברים ישנים שלו שפתאום צצים משום מקום ומזכירים את התקופה הטובה ואת הכאב שלאחריה.
אנחנו נוסעים בעולם הזה וצוברים חוויות טובות ורעות, אנחנו מכירים אנשים ואנחנו נפרדים מאנשים, אנחנו מתאהבים ואנחנו מקווים שמתישהו נמצא את האחד שנירדם בזרועותיו. את זה שנוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות, שלא נפחד ממנו, שתהיה בו העוצמה ויהיה בו הביטחון, שיהיה אמיתי ופשוט יהיה. העולם מכביד עלינו, ממלא אותנו בפחדים, בשאלות, בספקות, בלבטים, בחששות, וקשה למצוא את זה שיתיר, שלב אחר שלב, את כל הקשרים האלה, ושירפא או יקל על כל היבלות ההן הישנות. לפעמים אנחנו חולמים ולפעמים אנחנו מאבדים תקווה, אבל תמיד אנחנו מונעים באיזשהו כוח מסתורי שדוחף אותנו קדימה, לעברו.
סוף שנה מגיע, ואיתו שנה חדשה. בהזדמנויות כאלה אני אוהב מאוד לחזור לאחור בזמן, ליומנים ולאלבומים הישנים שלי, להתבונן בחתיכות הפאזל שהרכבתי מאז, בדברים שקרו לי, בחלומות שהיו לי והתגשמו או עדיין נותרו שם באוויר. והיום ממש, כשחזרתי לליל הסילבסטר העצוב שהיה לי לפני כמה שנים, מצאתי תיאור שגרם לי להחסיר פעימה. מין חלום אוטופי של הסילבסטר האידיאלי עבורי, שהשנה התגשם.
עושים אהבה (לא סקס) עד שכבר אין כוח
ביומן ההוא, הישן, תיארתי סיטואציה בה אני יושב בסלון המחומם מול ה-DVD, בטרנינג המרוט והאהוב שלי ובגופייה לבנה, מחובק עם החבר שלי. אנחנו שותים יין, האלכוהול, החום, ההתרגשות, מציפים את הלחיים שלנו בהתרגשות של "הנה, זה קרה". אנחנו צופים בסרט אבל לא מרוכזים, ברגעים המשעממים עוצרים אותו ומתנשקים, ואחר כך הולכים לחדר השינה. שם, מתחת לשמיכה, עושים אהבה (לא סקס) עד שכבר אין כוח, ונרדמים מחובקים.
"אולי, יום אחד, יהיה לי מישהו לעשות איתו את הדבר הזה. עד אז אסתפק במוזיקה רועשת, הרבה קוקיצות מקפצות, אלכוהול, ותחליפים שעושים טוב לגוף, ואולי גם ללב", חתמתי את הפרק בתקווה ובהסבר לאופן שבו התנהגתי אז.
כמה כיף לחזור לאחור ולסמן "וי" על הדברים שחלמתי להשיג או לעשות, לגלות שמה שהפחיד אותי פעם מצחיק אותי היום, ואיך דברים שנראו לי נורא חשובים ודי מאיימים הם לא יותר מאשר זיכרון רחוק ועמום מחוויה לא נעימה אותה עברתי, ושממנה צמחתי והתבגרתי.
האם אכתוב על החיים שלנו יחד?
תמיד שאלתי את עצמי את השאלות הקשות שנוגעות לטור שלי כאן. מה יקרה אם פתאום אמצא את עצמי במערכת יחסים? אם אהיה בטוח שזה מה שאני רוצה, וזה הכיוון שאליו אנחנו הולכים יחד? אם פתאום טור הדייטינג שלי יהיה לא רלוונטי, כי תסתיים תקופה ארוכה של דייטינג ושל לבד? האם אפסיק לכתוב? האם אכתוב על החיים שלנו יחד? האם אבקש ממנו להפסיק לקרוא את זה? האם אתחיל לטשטש מצבים ורגשות, כדי לא לחשוף אותו, כדי לא לחשוף אותי, כדי לא לחשוף אותנו?
ופתאום, לפני קצת יותר מחודש, זה קרה, והשאלות האלה פתאום דורשות פתרון. וגם הסילבסטר הזה, שעליו תמיד חלמתי, הפך למציאות. כמו איזו תחזית אופטימית, שלקוחה מזמן אחר ומקום אחר, ופתאום התגשמה ומפתיעה אפילו את זה שחיבר אותה והאמין בה. מצד אחד, בא לי לטפס על הבניין הכי גבוה בעיר ולצרוח אל תוך הסערה המקפיאה הזו כמה טוב לי וכמה שאני מאושר - ומצד שני, אני מבוהל עדיין, מחשש שהגשם הזה שיורד אצלי עכשיו עוד ישטוף את הכל ממני הלאה. מצד אחד, אני רוצה לספר לכולכם על כמה שטוב לי וכמה שהוא נפלא. ומצד שני, אני רועד מפחד.
אבל בסופו של דבר החלטתי, ולו בגלל ההבנה שפחדים הם חלק טבעי מכל מערכת יחסים, ובעיקר כזו שרק התחילה ועושה את צעדיה הראשונים. בזכות הדפדוף ההוא ביומן הישן, בזכות הטור הזה ובזכות הבחור המקסים והמיוחד הזה שנפל עלי כמו משום מקום, קיבלתי את ההחלטה הראשונה שלי לשנת 2007 הבאה עלינו לטובה: בין אם היא תהיה שנה טובה יותר מקודמתה או גרועה ממנה, בין אם אהיה מאושר יותר או פחות - את 2007 אני אעביר עם הרבה פחות חשש, ועם הרבה פחות פחד.
ולא פחות חשוב מזה - אני אעשה את זה איתו, יחד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
