אש קטנה

גם אם "אש ידידותית" לא יותיר בכם רושם עמוק, תזכרו את הפיל. דניאלה יערי, גיבורת ספרו החדש של א.ב. יהושע, נתקלת בו סמוך למחנה של משלחת אנתרופולוגית בטנזניה, לשם היא נוסעת – לראשונה בחייה בגפה וללא סיוע של בעלה המגונן עד מחנק – כדי לנסות ולחוות מחדש, בעזרת גיסה, את האבל על מות אחותה הגדולה. יש עוד אבל ארוך ועמוק בספר: על מותו של אייל, אחיינה של דניאלה ובן אחותה המתה, מ"אש ידידותית" של כוחותינו.

לפיל הכבול יש עין אחת זעירה ושקועה, כרגיל אצל פילים אפריקנים, והשניה – תוצאה של עיוות גנטי אולי – גדולה וכחולה וגם דומעת. דניאלה מרותקת לדמותו, חוזרת אליו שוב ושוב במהלך שבוע בטנזניה, וגם הוגה מעט באפשרות שאיכשהו העיוות הזה, והעין הזאת, רואת-כל וסבלנית ודוממת, יהפוך לחלק מן האבולוציה האנושית.

לפילים יש שק דמעות. גירוי של אבק או חרק יכול להפעיל אותו. פילים – על פי תיאורים שהפכו לחלק מן הפולקלור האנושי סביב החייה מעוררת-ההערכה – מבכים את מתיהם. הפיל ב"אש ידידותית", בבדידותו ובדמעתו, הופך להיות מרכז כובד בלתי צפוי, כלל-אנושי, של מסע לאפריקה שהוא מסע של עימות בין הזהות הישראלית הבנויה על מיליטריזם ושכול לבין הסבל האוניברסלי.

גיבורו השני של הספר, אמוץ יערי, הוא לא רק בעלה האוהב והמגונן של דניאלה, אלא גם איש ש"אחריות" היא שמו השני: תחושת האחריות המגוננת שלו כלפי בני משפחתו, כלפי דיירי מגדל-מגורים שתכנן את המעלית שלו, כלפי לקוחה נושנה של אביו הישיש שהיתה גם המאהבת שלו. בשבוע שבו הוא מתיר לדניאלה לנסוע בגפה ליבשת שחורה ובלתי-צפויה, הוא מתייסר גם בנסיון לגלות את מקורותיה של הרוח הנושבת במעלית שתכנן, רוח רעה ומטרידה, הדהוד לרוחות הרפאים המלוות את הספר הזה.

שליחותה של אשת המהנדס

"אש ידידותית" נע בשני מישורים על ציר זמן אחד ומחולק לפרקים קצרים שעוקבים, צעד אחר צעד, אחרי ההתרחשויות בחייה של משפחת יערי בשבוע אחד. הפרקים האי-זוגיים עוקבים אחרי התודעה של אמוץ בתל אביב, בירושלים, במסעותיו בין בנו (שהשתמט ממילואים ורותק למחנה), כלתו (שמשתמטת ממילוי חובותיה כרעיה ואם – לפחות בעיני אמוץ), אביו המרותק לכסא גלגלים, המאהבת של אביו והבניין רדוף-הרוחות אותו הוא מתעתד לרפא, הגם שהאחריות לרוח המייללת אינה שלו.

בפרקים הזוגיים נכיר את דניאלה וקורותיה בטנזניה: דרכה ודרך תודעתה, שהמחבר נצמד אליה בנאמנות, נתוודע לנסיונו של ירמי גיסה להתנתק גם מזהותו הישראלית וגם מן הביוגרפיה שלו, גם ממקורותיו היהודים וגם מתודעת השכול שלו. תחילה הניתוק הזה הוא גיאוגרפי בלבד – ירמי נשאר בטנזניה למרות ששליחותו מטעם משרד החוץ הסתיימה, והוא האדם הלבן היחיד במשלחת המחקר המנסה לגלות את מקורותיה של האנושות. כשדניאלה מביאה לו עיתונים מישראל ונרות חנוכה, שכן הסיפור מתרחש בין נר שני לבין נר שמיני של חנוכה והדלקת הנרות היומית בבית יערי הופכת למוטיב חוזר שלו, ירמי משליך את הנרות והעיתונים גם יחד לתוך תנור ענקי במחנה של המשלחת. דניאלה, ואמוץ השומע את הסיפור מפיה, אינם יכולים להשלים עם התנתקות כזו. לאורך הפרקים המוקדשים לה, דניאלה מנסה כמעט בכוח לגרור את גיסה למסע של אבל בעקבות אחותה המתה, והיא מאלצת אותו גם לדבר על מסעות-הגילוי שלו אחרי שבנו נהרג, על הבנתו המאוחרת שאין אשמים כי כולם אשמים במוות הזה במידה שווה, ועל נסיונו להתנתק מן הגילוי, מן המת עצמו, ממקורות המוות האלים והמיותר שהוא למעשה גרעין הזהות שלו – ושל ישראלים בכלל, אומר לנו יהושע.

מכוח דבקותה במשפחה ובמיתוס המשפחתיות המנחמת, דניאלה אינה יכולה להניח לגיסה לבחור בחיים אחרים, ובסופו של דבר יתרחש ביניהם רגע דרמטי של קרבה שאינה סובלת תיווך של מלים. רק בקרבה כזאת שאלת הזהות מתייתרת ונעלמת, ורק באפריקה פוגשת דניאלה אופציות אחרות של סבל ושכול: עיקרן מרוכז בדמותה של סיג'ין קואנג, אחות ונהגת במשלחת, שהיא סודנית שכל בני משפחתה נרצחו במלחמת אזרחים. על-פי ירמי, היא היחידה שמסוגלת לראות אותו כפשוטו, בלי מעטה הזהות, משום שהיא אנימיסטית, פגאנית, חפה ממודעות להקשרים היודאו-נוצריים ולהיסטוריה הסבוכה שיצרה בסופו של דבר את הזהות הישראלית.

ואפריקה המיוסרת, ערש האנושות, היא גם הרקע למונולוג ההתנתקות הסופי של ירמי: "אין כאן שום קבר עתיק ולא מרצפת של בית כנסת שחרב; לא מוזיאון עם שארית של פרוכת שרופה; לא עדויות על פוגרומים ושואה...לא מתעסקים כאן בהתבוללות או בשמד, בשנאה עצמית או בגאווה, בייחוד או בסגולה...לאף אחד אל דחוף להחליט אם הוא יהודי או ישראלי או אולי כנעני, ואם המדינה היא יותר דמוקרטית או יותר יהודית, אם יש לה תקווה או שהיא כבר נגמרה. האנשים סביבי ריקים ומנוערים מכל הסבך המבולבל והמייגע, אבל חיים. אני בן שבעים, דניאלה, ומותר לי להיפרד".

ירמי מצליח בהתעקשותו להינתק רק משום שהוא מתעלם בחן שקרי מבעיות הזהות הפוליטית, החברתית, הגזעית והלאומית שמבעבעות עד רתיחה במקום אליו בחר לברוח: את האירוניה שבעיוורון הזה דניאלה אינה מצליחה לזהות. היא שבה הביתה כשהיא נוצרת סוד אחד ושקר אחד. אמוץ מוצא את התקלה שגרמה ליללת הרוח במעלית – התקלה היא פרי יצר ההרס של הרוח האנושית, כמובן. הוא ימשיך ככל הנראה לשאת באחריות לקרובים אליו, אבל לא לשקר אחד שהוא טווה כשהוא מנכס לעצמו את השכול של ירמי ככרטיס-כניסה לבסיס של בנו. השקר והסוד, כמו גם האחריות וההיצמדות אל המוכר והמנחם, ימשיכו ככל הנראה להיות דבק מלכד בחיי המשפחה של אמוץ ודניאלה יערי גם אחרי הנר השמיני, גם אחרי סוף הספר.

איפה הרגישות?

מה שליווה אותי בעת הקריאה היה הפער שבין המבנה הרעיוני של הספר לבין הביצוע. אני חוששת ש"אש ידידותית" לא ימצא לעצמו מקום בין פסגות היצירה של יהושע.

הוא בחר כאן לא רק במספר שמכפיף את עצמו לתודעה של הדמויות, אלא גם בכזה שמתעד כל רגע בשבעת הימים בהם

מתרחש הסיפור. התוצאה היא התנהלות מתמשכת בתוך פרטי טריוויה משמימים למדי: כל שיחת טלפון, כל היתקעות בפקק, כל מופע של גשם, כל מילה של נכד, כל הדלקת נר, כל נסיעה במכונית בפרקים של עמוס, וכל רגע של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי לדיוטי פרי-קניתי ממתק בימיה העניים ממעש של דניאלה בנתב"ג ובטנזניה – הכל מדווח ומתואר לעייפה בעקשות מתמיהה. תמצאו אפילו פירוט תכולת הכריכים בצידנית שמתלווה למסע אל בסיס צבאי, ובצידם – תכולתו של כריך בטנזניה. ועוד אחד.

שום מחויבות לריאליזם קיצוני אינה תובעת טיפול שכזה בטריוויה, שהוא מעייף במיוחד דווקא משום שהוא מוכפל בנאמנות בפרקים המוקדשים לאמוץ ובאלה של דניאלה. בפרקים של דניאלה בולט גם הפער בין ההקפדה על הטריוויה לבין ההכללות והרישול בתיאור דמויות-המשנה שנקרות על דרכה. כמה פעמים אפשר לומר "צעיר אפריקני" או "אפריקני צמוק" או "אפריקני שבטי" או "שמלה אפריקנית" מבלי ששם התואר הזה יעורר בקורא מחשבה מטרידה: אולי אלה הדמויות ותודעתן המוגבלת, אבל אולי המחבר באמת מתעניין יותר בתכולת סנדביץ' מאשר במראה פניו של אדם?

בעיית הטריוויה הופכת חמורה עוד יותר בשל הפער בין התיאורים המוקפדים לבין הדיאלוגים הדרמטיים בספר. כשיהושע מחלץ סוף סוף את ליבת הסיפור מפיו של ירמי, היא מופיעה בדמות נאומי תוכחה פרוגרמטיים שסובלים מחוסר אמינות מעיק בלכידותם, בנחרצותם ובניסוחים הרהוטים כל-כך, כאילו נגזרו ממאמרים יצירתיים מאותם עיתונים שבחר לשלוח אל האש.

אבל גם אמינותם של דיאלוגים אחרים בספר די בעייתית: כבר בתחילה, כשאמוץ מלווה את דניאלה למסעה (שהוא הדהוד רחוק של תוכניתו של מולכו לצאת לברלין ול"רפא" את רוחה של אשתו המתה), הוא מטיח בפניה האשמה קטנה על כך שהשניים לא שכבו לפני הנסיעה. "השתוקקתי והשתדלתי", הוא אומר לה, "אבל מה אפשר לעשות נגדך? לא תימלטי עכשיו מאחריות". אני תוהה היכן שמע המחבר אנשים שמדברים כך, או אנשים שאומרים "כיוון שאני, בניגוד לאמוץ, נחלתי כישלון חרוץ בשמירה עליה מהסבל, הסכמתי לא לתבוע לעצמי את המיניות שלה", או אנשים שמרצים לזולתם באריכות את השקפותיהם על שורש הרע בספרי הנביאים, והזולת מקשיב בלי מחאות מיותרות על המונולוג המלאכותי שנכפה עליו. תמצאו עשרות פיסות דיאלוג מופרכות כאלה בספר: הן מעוררות צער על אובדנה (הזמני, צריך לקוות) של רגישותו הלשונית של יהושע.

במקומות אחרים תמצאו לשון מנייריסטית. חמילה, מעפורת ומזנבת מזמן כבר אינם פרטי-לבוש שמשמעותם ידועה לקורא או צריכה להיות ידועה לו, וב-2007 מותר לקרוא לנמל תעופה בשמו מבלי להיזקק ל"בית נתיבות" ארכאי. בדיוק כפי שאפשר לכתוב "קפיטריה" ו"טרמינל" מבלי להיחשד בהפקרת האחריות ללשון העברית. וב-2007 כדאי שמדרש השמות של הדמויות לא יהיה פשטני וברור כל כך כמו זה של אייל, ההרוג מאש ידידותית ובן דמותו האנושי של האייל העקוד בסבך, ושהשיפוטיות של דניאלה לא תיקשר גם בשמה, ושהמחבר יאמין באינטליגנציה של קוראיו במידה שמאפשרת לו לא לפרט את מגוון המשמעויות של הצירוף המבעית "אש ידידותית". אלא שהמחבר בחר לפרט ולהמשיך ולפרט, וסיפורו נידון להיות עקוד בסבך פרטים שכזה, שבסופו של דבר אפשר לחלץ ממנו אל הזכרון, בהפתעה ובאסירות תודה, רק פיל אחד.