יחי המוות הקרוב

כמו שריפה בשדה קוצים פשטה השמועה שאני עומד למות לאחר הפסקת הטיפולים והתגובות היו בהתאם, כל-אחד לפי יכולתו ומיטב הבנתו את המצב. שכן שגר מולי וחשש להיכנס לבקרני קרא את מה שנכתב, הזיל דמעה או שתיים והגיע עם פרחים שגידל בחממות שלו. הוא הגיש לי צבעונים שעמדו למות, נבולים וראשם שמוט, אפשר שהיה זה רמז. שכנה אחרת הביאה עוגה וקרובת משפחה שלחה שתיים. אימי ואחיותיי לא נשארו מאחור, וגם הן נכנסו לביתי מצוידות בסירים

מהבילים. הגדילה לעשות אחותי הקטנה, שפינקה אותי בשקשוקה שבנה הקטן, שחזר מורעב מהצבא, לא היה מוכן לאכול. התחלתי להרגיש כמו בשבעה - אבל הפעם זו שלי.

האמת? כל העסק שיעשע אותי. די נהניתי מתגובות השכנים והקרובים לבשורה המרה, עד שהם קלטו שבעצם לא קרה לי דבר. בסך-הכל הפסקתי את הטיפולים ולאחר שראו שמצבי השתפר קלות, זרם הסלסלות פסק כמעט לגמרי. הם גרמו לי להרהר שלא הייתי בסדר, כיוון שלא קיימתי את ההבטחה למוות שהיתה כתובה בין השורות. אני מניח שהם הרגישו כמו בחתונה לא מוצלחת שמיד לאחריה הזוג נפרד, חשו אידיוטים לאחר שהעניקו להם מתנה גדולה וכעת שוקלים לבטל את הצ'ק.

תמיד ידעתי שסרטן מקצר תורים, אבל לא היה לי מושג שעצם הפסקת הטיפול ומותי הקרוב פותחים דלתות שבעבר המתנתי לפניהן שעות ארוכות. במרפאה המקומית, למשל, חיכיתי יום אחד לרופא העור יחד עם חולים נוספים. כשהדלת נפתחה קמתי להיכנס, ומי מהם רטן בקול רם. "אני חולה סרטן", עניתי לו, ומיד חזר השקט לכנו.

בתור לאונקולוג לא יכולתי להשתמש בטיעון הזה מאחר וכולם חולים כמוני, אולם הטיפול שהייתי אמור לקבל פטר אותי מההמתנה. לאחר הפסקת הטיפולים גם סיבה זו ירדה מן הפרק, אך להפתעתי הרופא קרא לי מיד כשהגעתי. לסימני

השאלה שעל פני הממתינים הסברתי בנונשלנטיות שאני הולך למות בזמן הקרוב. גבות הורמו, אולם לא יותר מזה. אף אחד מהם, גם אלה שהיו מועמדים לא רעים לעבור מן העולם, לא היה מוכן להודות בכך.

המצב השתפר כאשר רופא המשפחה שלי החל לבקר אותי בביתי, זכות השמורה לחולים סופניים שמותם אינו מוטל בספק, ובאמת נפטרו כנדרש לאחר תקופת המתנה קצרה. מאז היותי ילד, מראה מכוניתו של הרופא החונה מול ביתו של חולה במושבינו, הייתה משולה למלאך המוות שהגיע וסימן את קורבנו החדש. אני, שנהניתי מהפינוק החדש, טרחתי להזכיר לעצמי כי בסופו של יום אני הולך למות.

בצרכנייה המקומית לא נותנים לי להמתין בתור. באחד הבקרים עמדה לפניי בחורה נחמדה שהתרגשה לראות אותי, הבר מינן לעתיד, והציעה לי את מקומה. "אני עדיין אחייה עד שתסיימי לשלם", צחקתי ואמרתי לה. עד-כדי-כך אני חבר בחוג הסרטן, שלא מתאפשר לי לראות את חתיכות הכפר בבוקר, בטרנינג מהוה ולא מאופרות. בעצם, יתרון לא מבוטל בהתחשב במה שראיתי פעם או פעמיים לפני פרוץ מחלתי. 

כיום אני אוכל בלי לעשות חשבון. טורף צלעות טלה עסיסיות וסטייק אנטרקוט נוטף שומן, מורח שכבה נדיבה של חמאה על פרוסת לחם שחור ומניח עליה גבינה צהובה עם 200 אחוזי שומן. באם שתחיה מגישה לי סלט בטענה שהוא בריא, אני דוחה אותו. בזמן שנותר אוכל רק מה שבא לי.

גם קודם לא הייתי רך כטלה, אבל עתה יש לי את החירות לומר ככול העולה על רוחי מבלי לפחד מהתוצאות. לספר, מבלי להירתע ממבטה המקפיא של זוגתי שתחיה, על ימים עברו בהם נהגתי ללטוש את מבטי בישבניה או שדיה של בחורה חדשה שהיכרתי. היום אני בוחן את גב ידה כדי לראות אם יש לה ורידים טובים לטיפולים כימותרפיים, כל היתר מעניין פחות. לא מזמן מישהו אמר שהוא מקנא בי על חופש הדיבור שהמחלה העניקה לי. "מה כבר יכולים לעשות לך?", הוא שאל. הצעתי לו להתחלף - והוא כמעט התעלף.

בחורה עם לב זהב איחלה לי שאהיה בריא ואפילו אתחיל לחפש עבודה. "מה עשיתי רע, סוף-סוף איני צריך לדאוג לפרנסה, גם לא ללכת לראיונות בהם אני צריך למכור את עצמי ולהתחנף למראיין אנטיפט", עניתי בתגובה. "אני לא פוחד מרה-ארגון המתרגש עלינו עקב חילופי בעלות, לא מודאג מתזרים המזומנים הגרוע של החברה ולא אמור להיות נחמד כלפי המנהל האידיוט שהביאו". במחשבה שנייה, מי אמר שסרטן הוא דבר שלילי?

כיף לי, אני הולך למות. ולעזאזל, אני אשתדל להוציא מזה את המקסימום - ואפילו יותר. יחי המוות הקרוב.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס