חיבוק: המפגש בין געגוע למה מה שאינו ידוע
"זה לא שלא רציתי אותה. רציתי בטירוף, יותר מאי פעם. אבל יותר מהכל רציתי להיבלע בין זרועותיה, ללכת לאיבוד בשקע שבין כתפה לצווארה, ולמצוא את עצמי מחדש בידיה שמלטפות את עורפי, מוודאות שהחיבוק אינו נפרם לרגע ושחום הגוף המשותף מנצח את צינת הלילה מסביב"
"אני יכול להראות לך משהו שכתבתי?" הוא שאל נבוך, בפעם הבאה שנפגשנו כעבור שבוע. הוא הושיט לי את הדף המקופל ואני תהיתי מה נכתב שלא יכול היה להיאמר. בראש הדף היו שרבוטים של עט שנראו לי כמו התלבטות של מישהו שעוד לא החליט אם הוא כותב, או מעדיף בכלל לחזור לזפזפ בטלוויזיה.
המילים זרמו אל הדף: "כתבתי על חוויה תל אביבית שונה מהרגיל, כל כך שונה שהיא חייבה אותי לשבת ולכתוב. לא רציתי לקלקל את החוויה בדיווח יומיומי.
זה לא שלא רציתי אותה. רציתי בטירוף, יותר מאי פעם. אבל יותר מהכל רציתי להיבלע שם בין זרועותיה. ללכת לאיבוד בשקע שבין כתפה לצווארה ולמצוא את עצמי מחדש בידיה שמלטפות את עורפי, מוודאות שהחיבוק אינו נפרם לרגע ושחום הגוף המשותף מנצח את צינת הלילה מסביב.
בכרבול המלא הזה הייתה תשוקה וכמיהה למשהו נוסף, אבל בעיקר איזו שלמות נינוחה שאינה דורשת את הרגע שאחריו ויכולה להסתפק ולהתפנק בנוכחות המשותפת הזו - בחווית היחד הפיזית.
כל מה שקרוב בינינו התחיל הרבה לפני החיבוק, נרקם לו לאיטו דרך מהמורות חוסר האמון ומלכודות חוסר הביטחון. החיבוק היה תוצר מדוקדק של בחינה קפדנית של גבולות ואיסורים, של הרחבת המותר וצמצום הלא ידוע. במפגש שבין האהבה למציאות ובין הגעגוע לכל מה שאינו ידוע, כל אלו מתכנסים למגע ידיים משותף.
בין אדי אלכוהול וריח הפריחה, בניקיון של אחרי גשם ובתחושת הקרבה, מצאנו עצמנו שעונים בתל אביב הישנה על אבן פינה של רחוב עם שם מכובד, תחת שמיים מועטי כוכבים. מצאנו נחמה, חיבקנו וחובקנו בו זמנית. החיבור התאים והחיבוק התחזק, גוף בגוף ונפש בנפש".
נוכחות מלאה
דרך המלים שלו יכולתי לחוות רק חלק מעוצמת החוויה. אך זה הספיק בכדי להרהר בחשיבותו של הרגע בעולם שעסוק בריצה, בחוסר סבלנות ובהשתוקקות להישג הבא ולכיבוש החדש. עולם שבו מה שהושג אינו רלוונטי יותר.
כמה קשה לנו להיות ברגע, בעומקו של אותו חיבוק ובנוכחות מלאה, מבלי לעסוק אוטומטית במה יהיה או במה שהיה, במחשבות "לאן זה מוביל" או בתמרון "איך אני יוצא מזה".
כמה קשה לנו להיות במלואנו בלי מחשבות נודדות, בלי רשימות מכולת שרצות בראש ובלי ייסורי מצפון ורגשות אשם. מתי לאחרונה היית כל כולך בהוויה שממלאת אותך, גופך היה במקום בו נמצאו מחשבותיך ומחשבותיך לא התנתקו מחווית הגוף? מתי הרחת, נגעת, נשמת והיית במלוא חושיך באותו מקום? כמה פעמים חלקת רגע כזה של נוכחות מלאה עם אדם נוסף?
כי אם חווית, לבטח תדע שזה רגע של התרגשות מהיכולת לחוות עם מישהו ולחלוק איתו את חווית הקיום, במובנה החגיגי והעמוק ביותר - להרגיש ולהיות. לחוש מחובק ונאהב, להיות עם עצמך ועם אדם נוסף בו זמנית, וואו.
מאחלת לכם חיבוק אמיתי,
דפנה
לפנייה לכתב/ת 
