עם עליית מפלס האלימות בתוך ומחוץ לבית הספר, בין התלמידים או כנגד מורים, החל מסע מתוקשר שתכליתו לגרום להעלאת דרגת הענישה. במקביל, וכפועל יוצא של הרצון להעניש את התלמידים ביתר חומרה, חזרה לזירה הציבורית התפיסה הנקראת בפי מיני יועצים מזדמנים "להחזיר את הסמכות ההורית וסמכות המורים". כלומר, אם לכאורה קיימת בעיה בהגדרת גבולות המותר והאסור - נהיה קשוחים יותר עם התלמידים המשתוללים ונכניס בהם משמעת. ידעו לעשות זאת יותר מאחרים שרת החינוך לשעבר לימור לבנת, ומנכ"לית משרד החינוך לשעבר רונית תירוש, אשר גרסו שעמידה לשם ברכת המורה בכניסתה לכיתה, תלבושת אחידה וטקסי העלאת הדגל ישפרו את המשמעת.
להיגיון הפנימי של עצות אחיתופל הללו יש מכנה משותף אחד: התלמידים אשמים בהתנהגותם הפרועה ובהיעדר הגבולות. לא, חלילה, החברה ובבואתה - בית הספר. אבל אולי בעיית היעדר גבולות נמצא במסרים שהחברה ובית הספר מעבירים? אולי הבעיה היא שהתלמידים מגיבים לחברה שמתייחסת אליהם באלימות, ולבית הספר המנוכר שאינו מתייחס אליהם? אולי הבעיה היא שילדים ובני-נוער מתנהגים בצורה אלימה כי זה מה שמצופה מהם כדי שישרדו?
לפני שאשיב על השאלות הללו אציין שאין כל בעיה להציב גבולות ברורים וחד-משמעיים וכן שבית הספר יקבע גבולות לתלמידיו. אבל כתנאי מוקדם להחלטה על הגבולות הללו עלינו לציין שגבולות ברורים אינם עניין של ענישה ומשמעת, אלא צורך חיוני בשמירת בריאותם הנפשית של ילדים ובני-נוער, בהיותם תלמידים או מחוץ לבית הספר. קבלת גבולות הינה דבר חיובי ונחוץ, וממילא אנו עושים זאת כאשר אנו נהנים בהיותינו חברים בקהילה כלשהי, לרבות קהילת בית הספר. אותה "הנאה" נגזרת מתחושות קבלה, אהבה, הצלחה ומוטיבציה, משהות במקום בו היחסים הוגנים ואליו כיף להגיע מדי בוקר במשך תריסר שנים.
אין ספק שהחברה הישראלית הינה מהאלימות ביותר בעולם. עצם העובדה שאנו שרויים במלחמה מתמדת גורמת להתייחסות אלימה לכל דבר ועניין, ואי אפשר לחשוב שהמצב לא ישפיע על החברה האזרחית. לכך יש להוסיף - והמלחמה האחרונה היתה דוגמה בולטת לכך - את האטימות המוחלטת של הממסד. התחושה הכללית של הציבור היא שהמדינה איננה שייכת לעם, אלא לחבורת פוליטיקאים וגנרלים שעושים כל העולה על רוחם ללא מתן כל דין וחשבון. נוסיף לתחושה הכללית של הציבור את קריסת מדינת הרווחה, את ההפרטה הבריונית של כל רכוש לאומי ומערכת ציבורית, ונקבל את התגובה הברורה מאליה של הציבור: "אם כך המדינה מתייחסת אליי, כך אני אתייחס אליה".
הלכה למעשה תגובה זו, ללא אמירה חברתית חלופית, גורמת להוצאת הכעס על קורבנות זמינים, האוכלוסיות המוחלשות שקולותיהן לא נשמעים. שכן בריונות פיזית או מילולית אינה שייכת בלעדית לתלמידים ונערים. אנו עדים לה מדי יום בטלוויזיה, באמירות של חברי כנסת ובאטימות המזוויעה של קברניטי המדינה.
מדוע שילדים ובני-נוער יתנהגו אחרת בעוד האליטות החברתיות מתנהלות בצורה אלימה כל-כך? כשכל ילד שלישי בישראל חי מתחת לקו העוני, אך רואה בטלוויזיה ובשלטי החוצות שישנו עולם אגדי בו יוכל לקבל כל מה שירצה, מה תהיה תגובתו כשיבין שאינו יכול להגשים את הפנטזיה? ברוב המקרים הוא יתמלא זעם, אותו הוא יוציא כלפי אלו שיכולים להיות קורבנותיו הזמינים, או כלפי המוסדות המסמלים את אותו ממסד. הווה אומר, בית הספר.
כל ילד וכל נער נכנס בין כותלי בית הספר כשהוא טעון בהאלימות החברתית, זו צריכה להיות נקודת המוצא שלנו כדי להבין את התנהגותו. האם בית הספר מסוגל לספק מרחב אלטרנטיבי לאותה אלימות? תשובתי היא שכן, אולם כיום בית הספר משעתק את האלימות והניכור החברתי, וכל פיסה במבנהו העכשווי מהווה ביטוי של שעתוק של סיר הלחץ החברתי.
נתחיל בצפיפות בכיתות. בכיתה ממוצעת בישראל לומדים 35 עד 40 תלמידים בעלי צרכים שונים, הזקוקים לתשומת לב ובעלי רצון לתקשר בצורה אנושית עם חבריהם ועם המורים - אבל דבר זה בלתי אפשרי. אין מורה, ויהיה הטוב ביותר ובעל אכפתיות גבוהה כלפי תלמידיו, המסוגל לתקשר עם כלל 40 התלמידים, לסייע לכל-אחד ולהיות קשוב לקשייו הטבעיים. למחנכים ומחנכות מוקצית בממוצע במערכת השעות הבית ספרית שעה אחת מול הכיתה. לפי מחקרים שונים, כל מורה בבית ספר תיכון פוגש כ-168 תלמידים בשבוע, וכל תלמיד פוגש כ-12
| עיינו ערך |
|
| מהו חינוך? |
|
חינוך הוא הקניית ערכים והשכלה באמצעות תהליכי הוראה ולמידה. נהוג אמנם לייחד את המושג "חינוך" לתהליכי עיצוב שיטתיים ומכוונים, כמו אלו הנהוגים בבית הספר, אולם לאמיתו של דבר גורמים רבים שאינם חלק ממערכת הקניית הערכים וההשכלה הממלכתית (כמו קבוצות התייחסות למיניהן, המדיה והרחוב), משפיעים גם הם על עיצובם ועל התנהגותם של הפרטים המרכיבים את החברה. מטרות החינוך נגזרות מתפיסות עולם חברתיות, ומושפעות מן הקונטקסט הכלכלי, הפוליטי והתרבותי במסגרתו הן מתהוות ומוגדרות |
| לערך המלא באנציקלופדיה ynet |
|
|
|
מורים בשבוע. לאף אחד אין זמן ליצור דיאלוג, לאף אחד את זמן לספק תשומת לב. התלמידים מסתובבים בתחושה קשה שלא עומד לרשותם מבוגר זמין, והמורים מרגישים שאין להם רגע זמן פנוי פשוט כדי לדבר בנחת עם תלמידיהם.
לניכור האיום של המבנה הבית ספרי יש להוסיף את המרוץ האינסופי אחרי ציונים, מבחנים ובדיקות משרד החינוך. הכל נמדדים על-פי היכולת הפרטנית שלהם להוציא את הציון הגבוה ביותר, התלמיד מתחרה עם עמיתיו, המורה עם יתר המורים. לתחרות הפרועה ולמרוץ ההישגיות יש להוסיף נדבך נוסף: הכאוס הביורוקרטי, הפרטת בתי ספר והקיצוצים הדרמטיים בתקציב החינוך. מנהלים הפכו מזמן לאדמיניסטרטורים הרודפים אחרי הניירת וגיוס הכספים, אין זמן לפדגוגיה, אין זמן לרפלקציה מקצועית. היכנסו לכל בית ספר תיכון: עין בלתי מזוינת תראה את הכאוס, הרעד, הריצות של המורים, הלחץ האדיר. להיכנס ל-45 דקות לכיתה, לרוץ לכיתה הבאה, לרוץ אחרי הציונים ועוד ועוד.
בסיר לחץ שכזה, מה הפלא שמתפרצת אלימות בחוליה החלשה ביותר, בקרב התלמידים? נתוני אגף שח"ר במשרד החינוך
מצביעים על גידול מתמיד בנשירה הסמויה של תלמידים שאינם נכנסים לכיתות, הנעדרים באופן קבוע, שאינם מזדהים עם המוסד, שמספר הציונים השליליים שלהם הופכת את חייהם בבית הספר לגיהינום. בהיעדר תקווה, בני אדם מגיבים בזעם היכול להוביל לאלימות או לאדישות, שגם היא מסוגלת להוביל לאלימות מתוך חוסר התחשבות באחר.
טענתי היא שכאנשי חינוך, חובתנו לעשות את המקסימום האפשרי ולהוות אלטרנטיבה לאלימות החברתית. במקום לשעתק אותה, אנו חייבים לבנות מרחב של דיאלוג ואכפתיות כלפי תלמידינו כדי שילמדו שקיימת אפשרות אחרת. לשם כך עלינו להיות אחרים משמעותיים שאיתם תלמידינו יוכלו להזדהות ולשחזר את הדוגמה האישית שלנו. להלן כמה כללים פשוטים:
- להבין את המקורות החברתיים של האלימות ואת מקורותיה הבית ספריים: מודעות למצב החברתי והבית ספרי משחררת מהתלמידים את אשמת היותם הגורם לאלימות.
- להפחית את התחרות הפרועה בין התלמידים להגעה הישגים לימודיים: זאת בעזרת בניית מודלים של עבודה קבוצתית ושימוש ביכולת התלמידים לבצע "למידת עמיתים".
- לקחת אחריות על מצבם של הנכשלים והמוחלשים במקום לתייגם: אם יש תפקיד למורה הוא קודם כל להיות איתם, כי הם צריכים אותנו יותר מכל-אחד אחר.
- להבין שאין כל אפשרות לקיים מערכת פדגוגית ללא חשיבה עמוקה על מעשינו החינוכיים: גם המורים זקוקים למרחב אשר יאפשר להם לקיים דיאלוג על עבודתם.
- לאפשר חיים בית ספריים נינוחים שבהם יש אוזן קשבת לתלמידים: למידת טכניקות הגשה לבגרות ושיפור ציונים היא תמיד הדבר הקל לביצוע. החוכמה היא לעשות זאת בצורה בה האכפתיות נראית.
- לבנות מערכת שעות שתשחרר מחנכים ומורים לצורך שיחות אישיות ובלתי פורמליות עם תלמידים: זאת, עד כמה שהדבר מתאפשר עקב הקיצוצים. הדיאלוג חייב להיות חלק בלתי נפרד מחיי בית הספר.
- להבין שבית הספר כפי שהוא, ולא כפי שהיה רוצה להיות, עושה את המקסימום האפשרי כדי לשרוד בתנאים-לא-תנאים: ומכאן שכל מאבק לשינוי סדרי עדיפויות חברתיים היא חובתו של כל מורה.
רק בתנאים מינימליים אלו אפשר יהיה לדבר על גבולות, לתאם ציפיות, לקבל סמכות ולחיות בתוך מסגרת מתוך מחויבות הדדית. רק בתנאים מינימליים אלה נוכל להיות קצת יותר אופטימיים.
מרסלו וקסלר, בעל תואר שני בחינוך, הוא המנהל הפדגוגי הארצי של תוכנית החינוך "היל"ה" לבני-נוער שנשרו מהמערכת החינוכית הפורמלית, ומשמש כיועץ בהתנדבות בעמותות חינוך
- המכללה החברתית-כלכלית
, עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
