השגריר, פרק א'
נ.ב. סימון לא ידע מה נפל עליו כשנחת עליו בן הדוד מקנדה. למרות הבחירה התמוהה לבקר דווקא בישראל, גמלה בליבו של נ.ב ההחלטה להראות לו את נפלאות הארץ המובטחת, ארץ זבת, חלב וגראס. תחנה ראשונה: הפאב השכונתי
מרטין שלום. האמת, אתה בחור נחמד. אין לי שום דבר נגדך, נשבע. ולמה שיהיה? אתה בן דוד רחוק שלי מצד אבא, והחיים שלך יפים: בן 21, חתיך, ילד טוב מונטריאול, דרכון קנדי, הורים עשירים. מה שמאיר אריאל ז"ל היה קורא - Nice Jewish Boy. אפילו סיימת קולג'. מברוק! כשאני עוד סחבתי אלונקות, לך כבר היה תואר ראשון, אבל אני מפרגן לך, באמת. והחלטת לצאת לטיול, לראות קצת עולם לפני שנכנסים לקליניקה של דוד יעקב. סחטיקה, מרטין.
יכולת לצאת לטרק בהימלאיה, לשייט קיאקים באמזונס, לטיפוס צוקים בקוסמוי. יכולת לשתות באנג לאסי בגואה, ללגום בוייאבז במרסיי, להוריד פיינט באירלנד או לדפוק איזה קוסמו בניו יורק. יכולת ללקק בול בדראמסלה, לגלגל ג'וינט בסן פרנסיסקו או לעשן אופיום בלאוס. יכולת ללקק צפרדע בניקרגואה, לטגן פטריה בהאמפי, לפוצץ פרה עם טיל לאו בקמבודיה, או לצוד גורים של כלבי ים באלסקה. כל הגלובוס האדיר שלנו היה מונח על כף ידך, ובו אין סוף אפשרויות להרפתקאות מרהיבות ומלהיבות.
במקום זה בחרת לבוא למקום הכי צפוף, מסריח ומיוזע בעולם. מקום מסוכן, אלים, מחרחר מלחמה, אוכל יושביו. מקום בו שוטים נחפזים מהלכים ומלאכי מרום חוששים לפסוע. מקום עני, דל, עלוב. מכל העולם, מרטין, החלטת להגיע אל בית השחי של הפלאנטה, פי הטבעת של היקום - הדירה שלי ברחוב פרישמן.
חדר המדרגות של נב"ס - פי הטבעת של היקום (צילומים: נ.ב. סימון)
אז נכון שלפני עשר שנים התארחתי אצלכם במונטריאול למשך סוף שבוע שלם, אבל בגלל זה להתרסק אצלי בסלון למשך חודש? לא נסחפנו? כאילו, תמצא לך חיים ותעוף לי מהדירה!
הלו, זאת אמא מדברת
הטלפון מצלצל. אמא שלי על הקו. "אם תארח את מרטין לחודש הקרוב ותראה לו את ישראל, אנחנו נמחק לך את החוב". סליחה, מי זה על הקו, טוני סופרנו? אמי מולידתי סוחטת אותי? "נו, הוא בחור נחמד, יהיה לך כיף איתו. חכה רגע. אבא שלך רוצה לדבר איתך". שיט. "בן, מרטין ישן אצלך בחודש הקרוב. סלאמאת". טווווווווווו. (כך נשמע צליל ניתוק. בעברית).
אז היום הוא מגיע. החיים שלי כמו שאני מכיר אותם מסתיימים. צריך לנקות את הבית (איפה ה... זה, נו... עם השערות... מטאטא), לנער שטיחים (צמר גמלים, אורגינל מסיני), להזיז ספות (אלה שבתהליך דיפוזיה איטי וטרם פעפעו אל תוך המרצפות), להסתיר את הסמים, לקנות אוכל של בני אדם ולא רק שימורי שעועית ובמבה, ובעיקר לתכנן מה אני עושה עם הנודניק הזה חודש. הארץ הזאת תאכל אותו חי. אני הסיכוי היחיד שלו.
אך לפתע, משהו משתנה: קרן שמש חודרת לפתע מבעד לתריס השבור, צלילי שיר של הגבעטרון נשמעים לפתע מרכב חולף, "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?"
חשתי התרוממות רוח: אני, נ.ב. סימון, אהיה שגרירה של ארצי במסע הגילוי של היהודי הצעיר הזה. כמו אבותיי, א.ד. גורדון וברל, אחבר אותו אל האדמה הקדושה הזו, אכיר לו את מכמניה, אצוק ציונות בורידיו הגלותיים. אהפוך אותו לצבר גאה, אוחז נשק, יהודי חדש, שזוף ובריא, ויחד נצא לכבוש את השממה, לייבש ביצות ולבער ג'מוסים. דמעות נקוו בזוויות עיני, ההתרגשות גאתה בי, הנה היא מתפרצת... באההההההההה. טוב, זאת לא הייתה התרגשות, סתם גרעפס. שווארמה ארורה.
טובלרון לדודה
מרטין יקר, כמה טיפים ראשוניים רק כדי שתנחת בבטחה:כבר 40 שנה, המתנה האולטימטיבית שאפשר להביא לישראלים מחו"ל היא טובלרון. גם כיום, כאשר אפשר למצוא אותו בכל פיצוציה. עשר חבילות של השוקולד הנ"ל יסגרו לך את הפינה של "מה להביא לדודה במנחמיה", יגררו קריאות התפעלות בכל סלון ישראלי, ויוסיפו לך שיק אינטרקונטיננטלי השמור בדרך כלל לג'יימס בונד ולדומיו. לי, מארחך הנדיב, תביא כמובן איי-פוד.
כשנהג המונית ישאל אותך "rotze mone?" הוא כמובן לא מתכוון לקחת אותך למוזיאון של הצייר הצרפתי הנודע, אלא פשוט רוצה להבין איך הוא מתכוון לדפוק אותך. אם תגיד כן, תמצא עצמך מגיע לתל אביב דרך אור עקיבא. אם תגיד לא, תגלה מהו באמת המרחק הכי קצר בין שתי נקודות, רק שזה יעלה לך 150 שקל.
ציד איגואנות
מאוחר בלילה. טוק טוק טוק נשמעת נקישה כבדה ועמומה. להב הגיליוטינה החל את דרכו מטה. חיי לפני סיום. פתחתי את הדלת. "אתה נ.ב. סימון?" שאל באנגלית בחור עם תיק גב יותר גדול מפיל אפריקאי. "כן" נאנחתי, "איטס מי".
מרטין הגיע. לחיצת יד קורקטית. חיבוק קצר. הוא מספר על הטיסה, על החביתה הקרירה שהוגשה במטוס. ומה אתה חושב שתאכל פה, הא, פינוקי? אני שואל אותו אם הוא רוצה ללכת לישון, אחרי הכל, עבר עלי יום עמוס רגשית. אך הוא אומר שבחיים לא יצליח להירדם עכשיו, ומציע שאולי נרד לטיול לילי בתל אביב. קיוויתי שב"טיול" הוא מתכוון לקפיצה לפאב הקרוב ובחינת מגוון הבירות המקומיות, אך הוא התכוון לטיול אמיתי, עם הליכה והכל. נו, שיהיה.
בעוד אנו משוטטים, אומר לי מרטין: "שמתי לב שלנהגים בתל אביב יש מבט מצועף ומרוחק בעיניהם, כמו ילד חולמני הפוסע ביער מכושף". הסברתי לו שהגורם לאותו המבט הוא החיפוש הסיזיפי אחר אותו יצור פלאי ומסתורי, שנקרא "ארבעה מטרים רצופים של כחול-לבן".
פלא. מקום חנייה בתל אביב
שאלתי את מרטין אם הוא רעב, אך הוא לא ענה לי: מבטו הוסט על ידי נערת חמד, שפסעה עם חברתה הצווחנית אל תוך פאב רועש. "בוא ניכנס לפאב", הוא הציע משולהב. הבטתי בו בבוז: "הנשים התל אביביות הן אגוז קשה לפיצוח. אני ממליץ לך להתאמן קודם בציד איגואנות ארסיות". אך הוא בשלו. נכנסנו לפאב, הזמנתי לנו שתי גולדסטאר קרירות. מרטין לגם מכוסו, הפנה אלי את מבטו תכול העיניים ושאל: "נו, נ.ב., אז איך מתחילים עם בחורה ישראלית?". אני זקן מדי בשביל השטויות האלה.
בשבוע הבא: מרטין לומד להכיר את חיי הלילה והיום של תל אביב, ונ.ב. סימון מתחיל לאבד את הסבלנות המפורסמת שלו.
- יש לכם הצעות לאן לקחת את מרטין? רוצים אולי לאמץ אותו לכמה ימים? כתבו לנו: shootmeintheleg@gmail.com
