טעם ברור של מקום אחר

חמישים ושבעה אמנים ישראלים, ותיקים לצד בוגרים טריים, הוזמנו להציג בתערוכה דימוי אחד שיענה לכותרת "זאת לא אמנות ישראלית". מה יכול להחשב "לא ישראלי"? את השאלה העלתה מעין אמיר, האוצרת החדשה של תמונע, כהצעה לבדיקה ולדיון שהתקיים סמוך לפתיחת התערוכה.

מאז שיש כאן אמנות, שאלת הישראליות נחבטת מצד לצד כמו תפוח אדמה לוהט. כולם עושים אמנות מתוך הטבע המקומי שלהם - מחומרים מקומיים, בהתייחסות פוליטית או מגדרית, הכל צבוע בצבעי המקום. השאלות שמעין אמיר מעלה אמורות לעלות עכשיו, בנקודת הזמן הזאת, מכל הסיבות האפשריות: סיפורי העל הלאומיים, כפי שהיא מציינת בדף התערוכה, אכן מתערערים, וגם השאיפה הכמוסה (והמתממשת) של אמני פריפריה לפרוץ אל מחוץ לגבולות ולמגבלות של התרבות שבתוכה צמחו, ולזכות בהכרה בניו יורק, לונדון, ברלין.

עבודה של בועז ארד מתוך התערוכה. השאיפה הכמוסה לזכות בהכרה מחוץ לתרבות המקומית

האמנים שאמיר פנתה אליהם התבקשו לשלוח רפרודוקציות של עבודות ולצרף טקסט שבו הם מסבירים למה העבודה ששלחו אינה ישראלית. "דרך אוסף התשובות", כותבת אמיר, "ניתן אולי לבחון ממה רוצה האמנות הנעשית כאן לחמוק, את מה היא מעוניינת להדיח, לסלק מקרבה ולהמיר, ובמקביל לבחון מהלך של פרשנות עצמית". כצפוי, כמספר המשתתפים, מספר הווריאציות, ובאופן מוזר הרפרודוקציות שלהם עומדות בפני עצמן ונעשות סוג של מקור מעצם מיקומן על קיר גלריה לצד עבודות אחרות ותחת כותרת מאחדת.

עבודה של רועי רוזן מתוך התערוכה. מהלך של פרשנות עצמית

תערוכה כזאת נדרשת למידה מסוימת של הומור. היא מוצגת בחלל המבואה של תיאטרון תמונע, שגם אם הוא מרווח ומואר,יש בו הרבה יותר עבודות מכפי שאפשר להכיל בסיבוב אחד. האמת, שאין ממש צורך. השאלה שאמיר מעלה היא כבדת משקל, אבל פתוחה, דינאמית, מלאת אופציות. שנות קיומה של הישראליות לא עשו כאן חברה הומוגנית יותר וזה בא לידי ביטוי גם בציורים. אמנים שצמחו מתוך תרבות אחרת מייצרים אמנות עם טעם ברור של מקום אחר. אפשר לראות את זה בציור של מלאני דניאל, למשל, המתאר נוף-חלום, כפי שהוא משתקף בעיני ילדים המביטים בו. אפשר גם ליהנות מציור של חמור ורוכבו, עבודה של אסד עזי, שמקבלת פרשנות חדשה ומשעשעת מול כותרת התערוכה.

הטקסטים שהאמנים צרפו חושפים משהו נוסף על העבודות. יש מי שלוקחים את עצמם, את העולם, את האמנות שלהם, ברצינות תהומית כל כך שבא לבכות. למשל דרור דאום, שכותב על אקט הצילום של בניין הפקולטה למדעים מדויקים ליאז' בבלגיה כאילו היה כיבוש החלל. לעומתו מירב שין בן-אלון מספרת סיפור קטן על דני זקהיים שאמר על עבודת הסיום שלה בבצלאל שהיא לא אמנות ישראלית, והתובנה החדשה שהגיעה אליה אחרי שנים: "כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה שאין בעיני דבר יותר ישראלי מלרצות להיות לא ישראלי". זו כמעט קלישאה, אבל מין לופ שמי שחי כאן מכיר מקרוב. רונה יפמן יצאה עם טניה שלנדר, אמנית סקנדינבית, לצלם את חומת ההפרדה. שלנדר ניסתה להזיז את החומה ויפמן תיעדה. שמה של העבודה, "בילבי בת-גרב 2006: הילדה החזקה ביותר בעולם", מפגיש את רונה יפמן, שהרבה מעבודותיה עוסקות בנעורים המסרבים לדרישה לגדול, עם מציאות מבטון מזוין, שהיא יכולה לה דרך האמנות.

עבודה של מלאני דניאל מתוך התערוכה.  טעם ברור של מקום אחר

בין המשתתפים הרבים בתערוכה אפשר לראות עבודות של ותיקים ומרכזיים כמו סמדר אליאסף, עידו בר-אל ונחום טבת לצד אמנים צעירים כמו אניסה אשקאר, איתי איזנשטיין ונעמה צבר. מעין אמיר שייכת לדור צעיר וברוך כישרון של אוצרים-אמנים שפועל ממקום משוחרר ומרשה לעצמו לשאול שאלות אינטלגנטיות בלי להשיב עליהן מיד בגוף הסרט. משהו שהקהל של תמונע יכול להתענג או לתהות עליו על הדרך.

עוד תערוכה

אופציה אחרת, הפוכה, אפשר לומר, לחלל אלטרנטיבי, היא משרדי עמותת "זוכרות". "זוכרות" היא עמותה שפועלת בשנים האחרונות לסמן מחדש, בפועל ובתודעה, את מפת היישובים הפלשתינאים שנחרבו ב-1948 ומאוחר יותר. נורמה מוסי אצרה בחלל הכניסה המרווח של משרדי העמותה, תערוכה לשלומית באומן, דור שני לאמנים המזוהים עם תנועות השמאל הישראלי ועם התנועה הקיבוצית. באומן ומוסי גדלו שתיהן בקיבוץ עמיר, אחרון לקיבוצי חומה ומגדל. הקיבוץ נבנה סמוך מאוד לכפר הערבי אל-דוארה. שנים ספורות אחרי הקמתו הופק בו סרט המשחזר את ה"עלייה לקרקע" (מושג שיש לתת עליו את הדעת). בסרט אין דבר המזכיר את הכפר ותושביו. כאילו לא היו מעולם. זה לא חדש, זה קרה בהרבה מקומות, אבל גילוי המחיקה הלא מקרית הזאת העיר נשכחות. באומן ומוסי נזכרו איך היה הכפר הערבי השכן בקשרי שכנות טובה עם הקיבוץ בילדותן, ואיך הוא הלך ונמחק בהדרגה מהשיח אחרי שתושביו נעלמו, עד שהודחק לגמרי.

עבודה של שלומית באומן. "יחסינו הטובים עם שכנינו מהכפר אלדוארה"

שלומית באומן מציגה יציקות קרמיות צבועות לבן בדמות טלוויזיות קטנות, מהסוג שמשמש בחדרי מעקב. על כל אחד מהן מופיעים צילומים הלקוחים מהסרט. עבודת וידאו של אריאל מיודוסר, "ערוץ אלדוארה", מוקרנת על קיר כשאחד המוניטורים ממוקם במרכז התמונה. מיודוסר משתמש בסרט השחזור ובסרט דומה שנעשה בקיבוץ דן. הוא עורך קטעים מתוך הסרטים בהילוך אחורי, מוסיף להם אנימציה ובעיקר פסקול מדהים המשלב שכבות של סאונד שיוצרות הקבלה לשכבות זיכרון. מתוך בליל הצלילים שמשלב בעדינות רבה קולות אדם וצלילי מוזיקה מתוך התרבות היהודית והערבית, חוזר ועולה משפט אחד ברור: "יחסינו הטובים עם שכנינו מהכפר אלדוארה".

שתי העבודות המשולבות אחת בשנייה יוצרות מרחב חווייתי שעובד טוב, חרף העובדה שהוא נמצא בתווך, בין שני משרדים. במקביל לפתיחת התערוכה יצא לאור כתב עת חדש, "סדק", בעריכה משותפת של "זוכרות" וקבוצת "פרהסיה": אמנים, מעצבים ופעילים חברתיים הנותנים שירותי עיצוב לאירגונים חברתיים.

• "זאת לא אמנות ישראלית" אוצרת: מעין אמיר. תיאטרון תמונע. שונצינו 8 תל אביב 
  

• "ערוץ אלדוארה" שלומית באומן.אמן אורח: אריאל מיודוסריציקות גוף קרמי: אירנה סטרנדר. אוצרת: נורמה מוסי. משרדי עמותת 'זוכרות' אבן גבירול 61, תל אביב