מחלוקת היסטורית: למה דווקא ב-5 ביוני?

האם השאלה "מה חושבים האמריקנים" היא שהכריעה את קביעת 5 ביוני 1967 למועד פרוץ מלחמת ששת הימים? טענה חדשה, שחושף כאן בראשונה ההיסטוריון אריה יצחקי מעלה הצעה אחרת. יצחקי, איש ענף היסטוריה של צה"ל שריכז מחקר בנושא קרבות המלחמה בדרום, טוען שהרמטכ"ל, יצחק רבין, בחר את המועד כדי להשלים תרגיל הונאה גדול שעשה צה"ל למצרים בסיני.

בבוקר יום ו', 2 ביוני 1967, התכנסה בחדר המלחמה ב"בור" בקריה בתל-אביב, ועדת השרים המורחבת לענייני בטחון לפגישה עם פורום המטכ"ל. המפגש היה טעון ביותר והתפתח לעימות חריף וקיצוני בין הדרג המדיני המתון לדרג הצבאי שדחף לצאת למלחמה. המפגש הסתיים בלי החלטה. ראש הממשלה, לוי אשכול, דחה את דרישת רבין לכנס מיד את הממשלה ולהחליט. אשכול הודיע שישיבת הממשלה תתקיים, כרגיל, ביום א', 4 ביוני.

למרות זאת כינס ראש הממשלה פורום מצומצם זמן קצר אחר כך, בצהרי יום ו'. השתתפו בו שר הביטחון, משה דיין; שר החוץ, אבא אבן; השר יגאל אלון; מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג והרמטכ"ל, יצחק רבין. דיין, אלון ורבין תמכו ביציאה מיידית למתקפה מול מצרים. גם אשכול תמך בכך ואפילו אבן המתון לא הביע התנגדות. ואולם בתום הדיון נקבע כי המתקפה תתחיל "לא לפני יום ב' (5 ביוני - ר.ס.)".

יצחקי: "במחקרים ובספרים שפורסמו עד היום הועלו שתי סיבות פורמליות לדחיית המתקפה. הראשונה: הצורך להמתין לשובו של ראש המוסד מאיר עמית במוצאי שבת משליחותו בארה"ב כדי לשמוע את דיווחו; והשנייה: צה"ל עוד נזקק להכנות אחרונות". מאחורי הניסוח המעורפל של הסיבה השנייה לדחיית המתקפה ל-5 ביוני מסתתר סיפור מרתק שלא פורסם עד היום. זהו סיפורו של מבצע ההונאה המבריק שהצליח להכריע את גורל המערכה בחזית המצרית לפני שנורה ולו פגז אחד.

מידע כוזב וסוכנים כפולים 

זהו סיפור המעשה לפי יצחקי, המוּכּר יותר מהתבצרותו על גג ביתו בכפר-ים בתקופת ההתנתקות מעזה: "היערכות הצבא המצרי בסיני בין 16 ל-23 במאי 1967 הפתיעה את המודיעין של צה"ל. הערכת אמ"ן היתה כי בעקבות לקחי מבצע 'קדש' ב-1956 יתפרסו המצרים במלוא עוצמתם בגזרה הדרומית שבין אל-קצימה וכונתילה, שהתגלתה כגזרת תורפה. בניגוד לציפיות, ריכז הצבא המצרי את מירב עוצמתו בקידמת סיני, בשטח רפיח-אל עריש–ג'בל ליבני–ביר אל-חסנה –אבו-עגילה.

"יתר על כן, הכוח המצרי העיקרי שנועד לתקיפת נגד לעבר רצועת עזה - הוא המג'מועה (כוח משימה על-חטיבתי) שבפיקוד שאזלי - נערך בפתחת רפיח. לכן גם תוכנן המאמץ העיקרי של צה"ל בגזרה הדרומית - 'קרדום'. ואולם בעקבות כניסת כוח השריון המצרי העיקרי - דיביזיית שריון 4 - למישורי המליז בדרום ב-24 במאי, הוחלט לתקוף בקידמת סיני. אלא שעתה נוצרה בעיה, כאשר כוח מצרי גדול נערך מול כוח הפריצה העיקרי של צה"ל אז, אוגדתו של ישראל טל (טליק).

"לשם כך נוצר צורך לבצע פעולות הטעיה שיניעו את הפיקוד המצרי להציב את כוחותיו בדרום, הרחק מכוחות צה"ל. היה זה מבצע המתוחכם, שכלל בין השאר הפעלת אוגדת הונאה, אוגדה 49 בפיקוד אל"מ שלמה אמבר בגזרת כונתילה. אוגדה מדומה זאת השתמשה בתפאורות של טנקים מקרטון, והקמת מחנות ריקים בגזרה הדרומית.

ראש הממשלה, לוי אשכול, בימי ההמתנה למלחמה (צילום: דוד רובניגר)

"כמו כן הניעה אוגדת אריק שרון כוחות גדולים בשעות היום דרומה, והחזירה אותם צפונה בלילה באורות מואפלים. עוד הועבר מידע כוזב באמצעות סוכנים כפולים, שנועד ליצור את הרושם שהמאמץ העיקרי של צה"ל יבוצע בדרום.

לדברי יצחקי, המצרים בלעו את הפתיון. "הם שינו את היערכותם והעתיקו לגזרה הדרומית את שלוש דיביזיות החי"ר המעולות שלהם, ואת כל עתודות השריון המבצעיות. יתר על-כן, בעקבות מבצע ההטעיה החלו המצרים ב-28 במאי תגבור נמרץ של הציר הדרומי מקלעת א-נח'ל לכונתילה, ושל השטח שבין כונתילה לאל- קצימה. לאורך הציר הדרומי התפרסה דיביזיית חי"ר 6 ומצפון לה נערכו מג'מועת יאקוט (2 חטיבות חי"ר, 45 טנקים ו-72 קני ארטילריה), ומג'מועת שאזלי.

"בחמשת הימים שלפני תחילת המלחמה העבירו המצרים עוצבות שריון נוספות לעבר הציר הדרומי. כך למשל החלה דיביזיית השריון 4 בתנועה דרומה בלילה שבין 2 ל-3 ביוני. היה ברור שלא תגיע לשטח החדש ותשלים היערכות לפני 6 ביוני. כתוצאה מתנועות אלה, הוחמר מצב הצבא המצרי. בגיזרת המאמץ העיקרי של פיקוד הדרום - שבו נועדו לתקוף כ-380 טנקים ישראליים, חדשים ברובם - היו להם 82 טנקים בלבד, ואילו בגיזרה הדרומית עמדו 61 טנקים של חטיבה 8 של צה"ל מול מירב עוצמת השריון המצרי, יותר מ-450 טנקים, שלא נערך עדיין להתקפה. וכך עמדו הכוחות המצריים בסכנת לפיתה וכיתור עוד בשלבי הלחימה הראשונים.

הרמטכ"ל, יצחק רבין (במרכז) (צילום: באדיבות מרכז יצחק רבין לשלום)

"לפי המידע שהיה בידינו באותה עת, נוצר תוהו ובוהו לוגיסטי בסיני בעקבות תנועת הכוחות הענקית. המפקדה המצרית איבדה שליטה על הכוחות הנעים לשטחי ההיערכות החדשים. המהומה עמדה להגיע לשיאה ב-5 ביוני. הרמטכ"ל רבין החליט שזהו המועד המתאים לפעולה, ולכן דרש לתקוף לא לפני יום ב', 5 ביוני. המלצתו התקבלה".

יצחקי טוען שזהו הפרסום הראשון של העילה האמיתית לקביעת 5 ביוני כמועד לפתיחת מלחמת ששת הימים. לעומתו, שני היסטוריונים אחרים שתיעדו את המלחמה בספרים - ד"ר עמי גלוסקא, מחבר "אשכול, תן פקודה!" והעיתונאי תום שגב, מחבר "1967 והארץ שינתה את פניה" - סבורים שהשאלה המדינית בסוגיית תמיכת ארה"ב, היא שקבעה את המועד. ראש הממשלה אשכול פשוט המתין לשובו של ראש המוסד מוושינגטון במוצאי שבת, 3 ביוני, כדי לדעת אם ארה"ב תתייצב לצד ישראל.

לאחר שובו של עמית עם דו"ח מפורט - ולאחר התכנסות הממשלה בבוקר יום א', 4 ביוני, התקבלה ההחלטה הבאה ברוב מוחץ: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה". ההחלטה התקבלה ברוב של 16 שרים מול שני שרי מפ"ם שנמנעו. גלוסקא ושגב מאמינים שהגורם המדיני היה המכריע, בה בעת שיצחקי דבק בתזה החדשה שהציג כאן בראשונה.