שנת השמיטה: חקלאי ירדן לעזרת הציבור הדתי

השלום עם ירדן יסייע לחרדים: משגיחי כשרות מישראל יפקחו על גידולי הירקות בירדן, ובכך יוזילו את מחיר הירקות ויסייעו לישראלים לשמור על מצוות שנת שמיטה, ובזול יחסית.

קבוצת אברכים מבני ברק מצאה פיתרון יצירתי לאיסורי שנת השמיטה ולמחירי הירקות הגבוהים הצפויים לירקות הכשרים בהכשר הבד"צ. בסיוע מתווכים, פנתה הקבוצה למשרד החקלאות בירדן ובתום מו"מ סוכם כי תשכיר שטחי חקלאות בשטחי ירדן, סמוך לסעודיה, במטרה לגדל בהם את הירקות. את הירקות יגדלו פועלים ירדניים ועליהם יפקחו אגרונומים מישראל.

היוזמה תיתן פתרונות לכמה היבטים הלכתיים. הראשון, הוא כמובן שמירה על קיום השמיטה בכך שהירקות יהיו גידולי חוץ לארץ. היתרון השני הוא יכולת הניידות לישראל שתוזיל את העלויות, וכן תספק עבודה לאגרונומים מישראל, שלולא היוזמה היו נאלצים לשבות מעבודה.

שטחי הגידול המתוכננים וקרבתם לעיר אילת הובילו פנייה מצד המתווכים למושל עקבה בבקשה לאפשר את רישומם של האגרונומים הישראלים והמפקחים שיצטרכו לעבור דרך קבע לשטחי ירדן וכדי להקל על המעבר בכך שינפיקו להם תעודות מעבר קבועות ויוזילו את מחירי המיסוי במעבר גבול רבין.

השמיטה

בשנה השביעית, במחזור של כל שבע שנים, מצווים היהודים לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדותיהם בארץ ישראל, ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקוטפם.

מצוות השמיטה הייתה במקור בעלת גוון סוציאלי. אחד הטעמים שמספק המקרא למצווה הוא "ואכלו אביוני עמך" (שמות כ"ג): בשיטות העיבוד הקדומות, כאשר איש לא עיבד את האדמה, כולם יכלו לאכול ממה שגדל ללא עיבוד. ואולם, בעולם המודרני מביאה השמיטה לעלייה במחירי הירקות, שממנה נפגעות בעיקר השכבות החדשות.

עם התחדשות ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל במאה ה-19 ביקשו רבים לשמור את השמיטה ומנגד פותחו מספר היתרים שנועדו לאפשר באופן חלקי את המשך העבודה החקלאית בשנת השמיטה. ההיתר העיקרי הוא היתר המכירה, על פיו נמכרות הקרקעות לגוי וכך נפטרות ממצוות שמיטה. היתר נוסף הוא שימוש באוצר בית דין לקטיף מאורגן של הפירות הצומחים בשדות.