אז למה לעזאזל טרחת להתחיל איתי?
כי אני ציידת, ככה הוגדרתי על ידי חבריי. מילאתי את לבבות כל חברותיי בגאווה המלווה בקמצוץ של קנאה, כי אני מסוגלת לעשות את מה שגדול על רובן. כבר הגעתי לרמה של חלוקת עצות ושיעורים לכל המתנסות בתחום. אבל אתמול, בפעם הראשונה, אותה יכולת מופלאה שלי פשוט אכזבה אותי. צדתי סתם ככה, ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם הטרף
בדרך כלל, כשאת נותנת את מספר הטלפון שלך למישהו, כפי שאכן כבר יצא לי לעשות מספר פעמים, את מצפה ומשתוקקת לרגע בו יופיע על צג הפלאפון שלך מספר לא מזוהה, עדיף כבר ביום שאחרי, גג יומיים. זו הפעם הראשונה שאין בי כל ציפייה. למעשה, אני עסוקה בלקוות שהוא ייצא מניאק.
הראשונה, אותה יכולת מופלאה שלי פשוט אכזבה אותי. תוסכלתי לנוכח העובדה שאני חסרת שליטה עליה, כך שגם כאשר אין לי בה צורך, היא עובדת במצב כוננות גבוהה ומחפשת אחר "טרף" באופן מתמיד.
הוא הבעלים הגאה של חיוך מדהים ושובה, גוף שלפחות עם חולצה נראה מבטיח, והוא רוקד באופן שפשוט המיס אותי. לצערי, הוא גם נראה מהבחורים שיתקשרו יום אחרי, גג יומיים. אם הוא אכן יתקשר, אני אצטרך לענות, מתוך האמונה המתמידה שלי שעליי לנהוג באחרים כפי שאני מעוניינת שינהגו בי, משמע- לא מסננים. אני אאלץ לענות ולהסביר, להגיד שאני מצטערת ועשיתי טעות. ובינינו, זו שיחה אחת שאפשר בלעדיה.
אז למה נתתי את הטלפון? אכן, שאלה מצוינת, אבל יש לי אחת טובה יותר: למה בכלל התחלתי איתו? הוא לא עקב אחריי כל הלילה, הוא לא שלח בי מבטי תאווה, וגם לא נתקל בי בתמימות. אף אחד לא הצמיד אקדח לרקתי בעוד החתול המשפחתי יושב כבול בחדר הסמוך כבן ערובה. או במילים אחרות, לא באמת הכריחו אותי להתחיל איתו. בכל זאת ניגשתי אליו מיוזמתי החופשית, דיברנו קצת, ובסוף גם נתתי את אותו מספר ארור. שלא יתקשר, בחיי שייצא מניאק, עדיף.
אני ציידת, ככה הוגדרתי על ידי חבריי. מילאתי את לבבות כל חברותיי בגאווה המלווה בקמצוץ של קנאה, כי אני מסוגלת לעשות את מה שגדול על רובן. כבר הגעתי לרמה של חלוקת עצות ושיעורים לכל המתנסות בתחום. אבל אתמול, בפעם
הזווית הגברית:
צייד, צלף או טבח, מי יצוד יותר נשים?
אלי בסקין
מצב "צייד", בניגוד למצב "צלף", גורם לגבר לירות לכל הכיוונים, בתקווה לפגוע במשהו (רצוי - אשה). במצב של צייד, הגבר מקרין ביטחון עצמי ואווירה של ווינר, ובכך מבטיח לכאורה לדאוג לכל צרכיה של האשה. אוקיי, אז "הטרף" נפל בכפו של הצייד, השאלה היא אם הוא יידע גם מה לעשות איתו אחר כך
זה קצת כמו הביצה התרנגולת; אני לא מעוניינת בפרטנר זמני, מצד שני אני גם לא בדיוק מחפשת פרטנר קבוע. יש בחיי מספיק דברים אותם ניתן להגדיר כ"חשובים", ולכן יציאה לדייט סרק תוגדר כ"בזבוז זמן". למה סרק? בחזרה לראש הפיסקה - אין לי מקום כרגע בחיי לפרטנר משום סוג, ולכן הדייט מראש נידון לכישלון. עכשיו לכו ותסבירו את זה בשיחת טלפון, לבחור שכל פשעו היה לרקוד חצי מטר ממני ולשלוח מבט בוחן אחת לרבע שעה.
כולם הסתכלו, חייכו, התקרבו, ועשו לחלוטין כלום בעניין
מצד שני:
היי, בנים, תלמדו לקרוא סימנים
הדס פרידמן
אנחנו לא עשויות מקשה אחת. יש לנו מאפיינים דומים, לכולנו יש ציצים. אבל לעזאזל, אפילו הציץ השמאלי שלנו לא זהה במאת האחוזים לציץ הימני. אנחנו לא חושבות בדיוק אותו הדבר, לא מתנהגות בדיוק אותו הדבר, לא לכולנו טעם זהה בגברים. אז תפסיקו להתבייש, למעננו ולמען הדורות הבאים
הוא ישאל, ובצדק, את עצמו, ואולי אפילו אותי, אז למה לעזאזל טרחת להתחיל איתי? התשובה, מן הסתם, לא מציגה אותי באור מחמיא במיוחד. יצא המקרה והוא נכח בערב היו לא מעט גברים פוטנציאליים מלבדו. הדבר המשותף לכולם הוא שכולם הסתכלו, חייכו, התקרבו, ועשו לחלוטין כלום בעניין. ייתכן שיש לי קרניים ורק אני לא הבחנתי בהן, אבל בער בי לגלות אם הבעיה היא בי, קוראת הסימנים המוטעים, או שמא בהם. כשניגשתי לדבר איתו בסופו של דבר ודרשתי בנימוס לקבל הסבר, הוא השתמש בטיעון ה"ביישן" והוסיף ואמר שחשב שקלטתי את זה. טעות שלי, כמובן, אלה הביישנים בעלי הקרניים הבלתי נראות, לא אני.
נו מילא, הוא ביישן, יכולתי להסתפק בסיבה הזו ולהטיח את התכונה בכולם, להגיד לילה טוב ולהמשיך הלאה, אז למה לא?
הסיבה לכך, לצערי, עוד פחות מחמיאה מקודמתה. רצה הגורל וערב קודם פגשתי בחור אחר, שעד כמה שהספקתי להתמלא תחושות חיוביות לגביו, עמוק בפנים גם קיננה בי אמת ודאית אחת, והיא שסופי לצאת חבולה מהסיפור איתו. ייתכן ועכשיו קצת יותר ברור, מדוע לא בער בקרביי שבחור מספר שתיים יתקשר; אחרי הכל, אף אחד לא רוצה לגלות שהוא בסך הכל גלגל הצלה.
שלא יתקשר, שייצא מניאק, עדיף.
אני מצידי מבטיחה שאם זה אכן יקרה, לא אתחיל יותר עם עוד בחור סתם כך. אני גם מבטיחה שההבטחה הזאת תחזיק מעמד יממה תמימה, או לפחות יום אחד שלם.
האימייל של תמר
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
