פרגית עם ברק בעיניים הפכה לתרנגולת מרוטה
שתי הרמות גבה וסירוב להענקת מין אוראלי הספיקו לי כדי להבין, שהאופנה החדשה מחייבת הורדת שיער מכל אזור המפשעה. מצאתי קוסמטיקאית צרפתיה שמסירה טיפה יותר מדי, והנה אני מוכנה לשוק הבשר העירוני. סיפור מסמר שיער
הכל התחיל כשהייתי בת 12, ושיערות ארוכות ובלונדיניות החלו לצמוח על אזורים שונים בגופי. אלמלא היו אומרים לי שמעתה ועד עולם אאלץ לנהל מלחמת חורמה נגד הפרווה המלטפת הזו, לא הייתי יודעת שיש משהו לא בסדר עם מה שצומח לי על הגוף. אבל כשהגעתי למצוות הגיעה לחדרי באורח פלא חפיסת סכיני גילוח חד פעמיים. אחר כך גיליתי שזה היה מאבא שלי. רמז דק מאוד להתחיל לגלח את השערות, שעדיין היו דקות מאוד. ובמילים אחרות, לישר קו (תרתי משמע) עם הנורמות החברתיות.
נריץ כמה שנים קדימה, ואני בת עשרה, משחקת ב"הכל חוץ מ" עם החבר הראשון. הוא גם הראשון שהעיר שיש לי שערות בלונדיניות מסביב לפיטמה, ושכדאי לי להעלים אותן בלייזר. ואני, שהערצתי כל מילה שיצאה לאהובי מהפה, את כל פניני החוכמה של חייל בן 18, התחלתי למרוט בפינצטה.
נדלג עוד כמה שנים אל העתיד, ואני פרגית בת 20 פלוס, מגלה את עולם הפנויים-פנויות של תל-אביב הליברלית. אממה, בדבר אחד (לפחות) תל אביב אינה ליברלית - במישטור הגוף. שתי הרמות גבה וסירוב להענקת מין אוראלי הספיקו לי כדי להבין, שהאופנה החדשה מחייבת אותי הורדת שיער מכל אזור המפשעה. בירור קצר העלה בחכתי קוסמטיקאית צרפתיה שמסירה טיפה יותר מדי, והנה אני מוכנה לשוק הבשר העירוני.
והנה אני סטודנטית מן המניין, מסכמת את דברי המרצים ופותרת מבחנים. מבטים חטופים לעבר התלמידות שלצידי הדהימו אותי פעם נוספת: אין להן שיער על הידיים (האם זה עוזר להן לסכם יותר מהר עקב קלילות הנפת הזרוע?) אצתי רצתי עם מזומנים בכיסי להפוך לנטולת שיער כליל. וכך, מפרגית עם ברק בעיניים הפכתי לתרנגולת מרוטה.
צצו להן נקודות נוספות למחשבה; יותר נכון, נקודות אדומות
חשבון הבנק שלי, שהתרוקן באדיקות של פעם בשלושה שבועות ב-300 שקל, עמד בזה איכשהו. אבל אז צצו להן נקודות
נוספות למחשבה; יותר נכון, נקודות אדומות, פצעונים, כתוצאה משערות שצומחות מתחת לעור. "זו תופעה נפוצה מאוד", אמרה הקוסמטיקאית, "והדרך היחידה לטפל בה היא לעשות אפילציה" (לייזר לא עובד על בלונדיניות).
כיתתי רגליי למכון האפילציה הקרוב ושילמתי מראש על סידרה של עשרה טיפולים. ואם כבר הסרת שיער לצמיתות, למה שלא נסיר כבר את השיערות הסוררות שהעזו לצמוח מסביב לטבור, לפיטמה, בקו הביקיני ובבית השחי. למזלי, המכון היה קרוב לקניון, כך שבתום כל טיפול הורס מכאבים, יכולתי להתנחם בכוס קרירה של אייס קפה. אם לא הקפה, הייתי שוקלת להתאשפז במיון הקרוב ללילה עד שוך הצריבה.
והנה אני לקראת סיום שנה שניה של התואר, אמצע תקופת המבחנים. החבר ואני משחררים אנרגיה בהפסקות יזומות בין למידה ללמידה. אני מלטפת את את רגליו השעירות, ישבנו הפלומתי ובטנו הסמיכה וחושבת כמה יפה הגוף שלו, של אהובי. ואז מתישבת בחזרה מול שולחן העבודה, ובמקום ללמוד מתחילה להרהר מתי אלך לעשות שעוה, האם השערות צמחו יותר מדי, האם יש לי שיער מסביב לפיטמה.
אני הולכת למראה ובודקת ומורטת בפינצטה שתי שערות סוררות שנשתכחו. אני מתפשטת כדי להתקלח, מסתכלת על גופי הלבנבן ותוהה לאן נעלמו קווי המתאר של גופי הנשי. גופי שאני אוהבת.
מתחילות לזלוג לי דמעות, ואני עייפה; עייפה מהאובססיה הסיזיפית להסרת השיער, מהכאבים של האפילציה; מהגעגועים לפלומה היפה שעל גבעת ונוס שלי, כפי שהיא מופיעה בכל הציורים הקלאסיים ובזכרונותיי את אמי.
אני מחליטה להפסיק. פשוט להפסיק. קודם כל, באיבר האהבה. אחר כך בזרועות. יותר מאוחר בחצי הרגל העליונה, בישבן ובגב התחתון. ומקבלת אישור מהחבר. ומקבלת אישור מאמא. והפצעונים נעלמים.
אם הכל יילך יפה, שערותיי יזהרו בשמש הישראלית גם במקומות ש"לא יעלה על הדעת", כמו הרגל התחתונה ובתי השחי. וכך, החבר שלי ואני נשמח שנינו בגוף שלי ושלו, כמו שהוא. כמו שאני.
ליישר קו עם הנורמות החברתיות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
