נשים יקרות, זו הסיבה שאני חושש להתחיל איתכן

"רונן", פניתי אליו, "רואה אותה?" והצבעתי על בחורה מצודדת בצידו השני של האולם.

"התלהבת ממנה?" הוא שואל.

הסתכלתי עליה שוב, הסתכלתי עליו ושוב עליה. "לא, רק רציתי לבדוק שהראייה שלך בסדר, שאתה לא צריך משקפיים חס וחלילה" (הוא מרכיב עדשות, פשוט לא יכולתי לוותר על העקיצה).

"איזה חבר?!" הוא המשיך לאחר ששם לב להבעת הפנים המשתוממת שלי ונזכר שאני, להבדיל ממנו, איני מעורה בחיי החברה והרכילות של המכון. "הבחורה היתה עם חצי מהמקום הזה", הפסקה להעצמת הדרמה ואז: "לפחות".

המשפט הזה די הרגיז אותי, והבעתי תרעומת באוזניו.

אני מודה, גם אני, כמו כל בחור נורמלי, או בחורה, לא ארצה לגלות שלחברה שלי העתידית, כשתהיה כזו, היו לפני 50 פרטנרים למיטה, גם לא 15. אבל אני בוודאי לא אפסול אף אחת על הסף בגלל גילוי שכזה ובטח שלא אתייחס אליה בזלזול או אקרא לה בשמות על כך שהיא נהנית ממין (ופחות, ככל הנראה, מאהבה). זה לא נעים, גילוי שכזה, אבל בהחלט לא ה-פרמטר לפיו יקבעו טיב היחסים המתגבשים.

"שֵם יש לה, עד כמה שאתה יודע?", לפחות ננסה לדלות ממנו מידע מועיל, חשבתי לעצמי.

"אין לי ספק שיש לה, בטוח בזה לגמרי". לא סתם אני ורונן חברים, הלך הזרזיר אצל העורב.

עזבתי אותו והתחלתי לפלס את דרכי אליה מבעד לעדר האנשים שפוקד את המכון לעת ערב. מאיפה שאבתי את האומץ לגשת בלי לתכנן תכנונים על גבי תכנונים, אני לא יודע. חבל שמכל הפעמים דווקא בפעם ההיא לא עצרתי בעד עצמי כהרגלי.

מגיע עד אליה. כבר בדרך אפשר היה לראות שהיא שמה לב שאני מתקרב אליה ושהיא ניחשה את כוונתי. המבטים שלה לכיווני היו קרירים, בלשון המעטה, אבל באותו רגע, בזמן אמת שיכול היה להציל אותי מהמבוכה שעתידה להיות מנת חלקי, שום דבר לא נקלט בחיישנים שלי.

לא ניסיתי להחמיא לה או לנעוץ מבטים חודרניים ומביכים

"שלום". זה כל מה שאמרתי, מחייך באופן לא מאיים. לא ניסיתי להחמיא לה על מראה גופה האתלטי, או לנעוץ מבטים חודרניים ומביכים, לא ניסיתי לחנך אותה כמו כל אותם בריוני החדר-כושר: "את לא עושה את התרגיל נכון, את תהרסי לעצמך את הגב", שום דבר מעבר ל"שלום". וחיוך.

הסתובבתי, מאוכזב. מצד שני, זו לא הפעם הראשונה שנדחיתי, סביר להניח שגם לא האחרונה. לומדים לחיות עם זה. אין ברירה.

"מה נשמע?" שמעתי קול גברי מאחורי. הפניתי את הראש מעבר לכתף. לא ציפיתי שהפנייה תהיה אליי, את מספר החברים שלי בחדר הכושר אפשר לספור על כף יד אחת. רציתי לראות מי זה שמנסה את מזלו עכשיו, משפיניתי, פוניתי, מהשטח.

"זה לא שאתה לא בליגה שלה, זה ההפך: היא לא בשלך"

"עזוב אותך, איש", שמעתי את קולו של רונן שניסה לדלות מעט אנושיות ממעמקי נפשו הצינית ובא לנחם אותי. "זה לא שאתה לא בליגה שלה, זה ההפך: היא לא בשלך".

אני לא יודע עד כמה רונן צודק בקביעה הזו שלו, אבל היא ללא ספק מנחמת אותי.

זו, בנות עם ישראל היקרות, הסיבה שאני חושב פעמיים ושלוש פעמים לפני שאני מתחיל איתכן. מובן שברור לי שאותה בחורה אינה מייצגת אף אחת מלבד את עצמה. הרי באותה קלות הייתי יכול לספר דווקא על הבחורה איתה התחלתי בבית קפה לפני שבועיים-שלושה, שהבהירה לי כבר בתחילת השיחה שהיא תפוסה, ואף על פי כן נשארה לדבר איתי עוד כ-20 דקות עד שסיימה את כוס הקפה שלה ואצה לדרכה. אלא שניסיון החיים הפרטי שלי, ומשיחות שאני עורך בין ידידים גברים, מסתבר שלא רק אני מרגיש כך. נראה שעל כל בחורה נחמדה שתדחה אותי בצורה נימוסית וידידותית אם כי תקיפה וחד-משמעית, ובסופו של דבר עדיין מדובר בדחייה, יש חמש בחורות שיפרצו בצחוק מתגלגל מול פרצופי וישאלו בקול רם משהו כמו: "איתך?! אני?! לצאת?! איתך?!"

אבל העובדה שגם אני, גם חבריי הקרובים והאמיתיים וגם הטוקבקיסטים כולנו מרגישים טעם מר כבר בבואנו להתחיל איתכן, בנות ישראל הנאוות, עוד לפני שניגשנו אליכן ופצינו פה, העובדה שכל כך הרבה כתבות וטורים נכתבו בנושא, איך אומרת הקלישאה? "מיליארד סינים לא יכולים לטעות"? הייתכן, בשמו של הדיון התיאורטי, שכידוע סובל כל תזה, מופרכת ככל שתהיה, שיש דברים בגו?

ותנו לי לחסוך מכן את המעמסה שבהקלדת תגובה כזאת: כן, אני קטנוני וממורמר. בהחלט. ואני הראשון שיודה בכך. אחרי המאמר הזו אתן יכולות אולי, ואני מקווה שכן, להתחיל ולהבין למה.

האימייל של המייסטר