פתאום אני לא מצליח להכיר בחורה בבר
בעבר, אחרי פרידות הייתי חוזר לסצינת הברים, מפנטז על היותי מגה סלב שכולן נופלות לרגליו, חוטף סטירה קלה מבנות העיר, מבין שזה יילך קשה יותר ממה שחשבתי, אבל בסוף מצליח להכיר - ולא מעט. הפעם המצב שונה. הפעם זה כבר כאפה לפנים. קבלו את התירוצים המובילים של העונה
בעבר, בתקופות הריבאונד אחרי פרידות אחרות, הייתי חוזר לסצינת המועדונים והברים, מפנטז על היותי נסיך ירדני / מגה סלב ישראלי / פיטר מ"איש משפחה", חוטף סטירה קלה מבנות העיר, מבין שזה יילך קשה יותר ממה שחשבתי, אבל בסוף מצליח להכיר - ולא מעט.
הפעם המצב שונה. הפעם ידידיי, לא מדובר בסטירה קלה, אלא בכאפה לפנים, בעיטה לראש, רמיסה רבתי שלי ושל האגו הגברי המפותח שלי, שמשבוע לשבוע בורח ממנו עוד קצת אוויר. פתאום נדמה לי שלהכיר בחורה בבר זה בלתי אפשרי, שלל התירוצים שאני מקבל מספיקים כדי למלא ספר עלילתי באורך מלא, משהו בסגנון "החטא ועונשו", רק מעניין, אתם יודעים, כזה שאם ממש מתאמצים אפשר גם לסיים.
פתאום נדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה, שברים הפכו להיות מאוד מקובלים בקרב בחורות נשואות, או כאלה עם חבר או כאלה ש"סתם יוצאות עם מישהו", ולעומת זאת ממש התרוקנו מבחורות פנויות. תירוץ ה"אני יוצאת עם מישהו" עקף בסיבוב את "כרגע יצאתי מקשר" והפך להיות הפתרון הפשוט והקל לכל בנות ישראל שמעוניינות לבצע עבודת נפנוף נקיה, מקצועית וללא עקבות.
"שכחתי את טבעת הנישואים שלי בבית"
בואו נפרק לרגע את התירוץ המשובח הזה ונראה למה הכוונה. תירוץ ה"יש לי חבר/ אני יוצאת עם מישהו/ אני נשואה" (למה אני בלי טבעת? אממ... אני אה...שכחתי אותה בבית) הוא תירוץ משובח ונקי, כי הוא משאיר את כולם שמחים, עליזים וטובי לב. הבחור מקבל אותו, ומכיוון ש"יש לה חבר" הוא לא נפגע. הבחורה ממשיכה לבלות ערב נעים וסולידי עם חברה שלה על איזה דרינק בלי שום כוונה, רחמנא ליצלן, להכיר איזה גבר טמא. חס וחלילה, היא פשוט חולה על עישון פאסיבי במקומות דחוסים ומיוזעים שמתנגנת בהם מוזיקה רועשת, שרק בחסותה אפשר לקיים שיחה תרבותית ואינטליגנטית עם חברה.
אבל ראבק, כשאתה שומע את תירוץ החבר מכל בחורה בבר, אלא אם אתה אידיוט חסר ישע שבאמת חושב שכולן נשואות ושכל הזוגות האלה שמתחרמנים לידך באמת באו יחד מהבית, אתה מבין באיזשהו שלב שבתוך הסדום והעמורה סביבך יש בחור אחד לפחות שמסבנים אותו כאילו אין מחר - והבחור הזה הוא אתה.
כשאתה מבין את זה, יש לך שלוש דרכי תגובה מסורתיות:
1. לחבק את התירוץ בהבנה ובאהבה, להמשיך לחיות בלה-לה-לנד שלך ובמקביל ללכת לקנות אוויר בשקל מהבחור מרחוב סומסום, אתם יודעים, אם כבר דביל אז עד הסוף.
2. להקשיב לתירוץ, לא להאמין בו אפילו לרגע, אבל להיות גבר אמיתי, להשפיל את עצמך ולהתקפל עם הזנב בין הרגליים עד לתירוץ הבא.
3. לשמוע את התירוץ, להגיד לה שאתה לא מאמין בו לרגע, ואולי להוסיף עוד מילה או שתיים בסגנון יהדות מרוקו לגבי ראייה, מטר ונגיעות עם מקל סנוקר.
יוצא שבכל מקרה אתה או פתטי, או מושפל, או סתם ערס שמצדיק לגמרי את הבעיטה שכרגע ספגת.
בקיצור, בנות יקרות, נראה כאילו סוף סוף פיצחתם את חידת חמיצר העתיקה: "איך להעיף גבר ב-30 שניות ולצאת נקיות צחות וטהורות כמלאכי השרת".
וזה היה רק תירוץ אחד. מתוך הרפרטואר המרשים של התירוצים האחרים יש כמובן גם את "כרגע יצאתי מקשר" שתופס מקום של כבוד בפנתאון תירוצי-העל (אויש מסכנה, את בטח ממש צריכה עידוד עכשיו, אולי משהו בסגנון ההתחרמנות המטורפת על הבר עם הבחור שהתחיל איתך שנייה אחרי שהתרחקתי?)
ויש גם את "זה לא אתה, זו אני" הבלתי נלאה, שנלעס ונטחן עד דק בעולם הזוגיות ועתה, משהתבלה והזדקן, קם לתחיה משום מה ויובא לעולם הברים. במקרה הזה אפילו מקוריות אין. בנות נו באמת, אם כבר תירוץ, לפחות שיהיה מעניין, משעשע, משהו שאפשר לכתוב עליו למדור יחסים ב-ynet ולקבל תגובות בסגנון "כנראה שאתה ממש מכוער" או "אתה יצור ממורמר ופתטי" ועוד שלל תגובות חביבות ומעודדות שרק עושות לך חשק לכתוב עוד ועוד.
"אני רוצה להיות לבד כרגע"
בכל ערב ממוצע בטוח תשמעו גם את "אני רוצה להיות לבד כרגע", שטומן בחובו רמיזה כפולה בסגנון שניים במחיר אחד - גם "זה לא אישי, אני פשוט לא מעונינת בקשר כרגע" וגם "אח שלו, תתפנה לי מהפנים כי אני רוצה להיות לבד כרגע (הווה אומר - בכל מקום בבר חוץ מלידך)". את המשמעות האמיתית של התירוץ אפשר לגלות על פי כיוון תזוזת השפתיים של הבחורה בעודה הוגה את התירוץ: אם הן מתעקלות כלפי מעלה (זה נקרא חיוך) הרמיזה היא שזה באמת לא אישי ושהבחורה סתם לא מעונינת בקשר כרגע. לעומת זאת, אם הן זזות כלפי מטה בצירוף חמיצות פנים כללית (זה נקרא אדישות או גועל) מדובר ברמיזה אישית שנועדה לעקור מן השורש כל ניסיון בקשת טלפון עתידי מצידך. בסיטואציה זו, יש סיכוי סביר ביותר שבהמשך הערב תראה את הבחורה שרצתה להיות לבד - לא ממש לבד.
ושיא השיאים יקיריי - לקבל את היד. ולא, זה לא מה שאתם חושבים... כשאני אומר "לקבל את היד" אני מתכוון לאותה הרמת יד בסגנון חצי מועל אשר אומרת ברמיזה עדינה ומתחשבת: "עצור! אני כל כך לא מעונינת בך שאני אפילו לא טורחת להפעיל את שרירי השפתיים ולומר לך את זה, במקום זה אני בוחרת להרים את ידי, לעוות את פני בגועל ולהפנות ממך את ראשי". לקבל את היד אומר משהו כמו "בן אדם, ברגע זה הגעת לתחתית הרשמית של הערב שלך. שום דבר שיקרה לך בהמשך הערב, כולל לחטוף מכות מערס בגובה 1.50 מ' שקילל את החברה שאין לך לא יהיה משפיל יותר, נמוך יותר, פתטי יותר מהיד שכרגע קיבלת".
תנו לנו את האמת בפנים. אנחנו כבר נבין את הרמז
ואני אומר, בנות יקרות, תנו לנו את האמת בפנים. אנחנו כבר נבין את הרמז, נעשה אחורה פנה, ותוך כדי אפילו נשתדל שלא להפנות את תשומת ליבך לעבודה המכניסה (תרתי משמע) של אמך או לעובדה הצינית משהו שתוך שתי שניות עברת תהליך מואץ של התכנפות - מבחורה מהממת שאני מת להכיר למכוערת שאני לא רואה ממטר.
ואם נסגור לרגע את ספר התירוצים הגדול, ברור לי שכמו כל דבר בחיים, יש תקופות יותר טובות ופחות טובות, והיחיד שיכול לגרום לתירוצים האלה להיפסק זה אני. יש שתי דרכים לעשות את זה: להפסיק לנסות להכיר, או להמשיך ולנסות. בסוף, אין לי ספק בכלל, הגלגל יתהפך והקסם יחזור. בקצב הזה אני אהיה בן ארבעים עד שזה יקרה, אבל מי סופר.
האימייל של אורי
לפנייה לכתב/ת 
