כשאנחנו רבים, סימן שיש עוד תקווה ליחסים
בכל ריב יש דברים שאת תמיד אומרת והדברים שהוא תמיד עונה, והדברים שהוא עונה והדברים שאת אומרת לו, וזה נמשך ונמרח ומתפשט והופך לצעקות, ולשתיקות, ואחר כך באה ההתפייסות ששווה את הכל. ככה זה כשאכפת
בתיכון, כשלמדנו בספרות על אנטיגונה, המורה אמר שמה שבעצם עושה מטרגדיה טרגדיה זה מוטיב ה"מאוחר מדי". הייתי אז נערה צחקנית ולא הבנתי את זה. בעצם גם לא רציתי בכלל לחשוב על דברים כאלה. אבל היום אני מבינה שזה נכון. מבינה את זה מאוחר מדי.
בכל ריב יש דברים שאת תמיד אומרת והדברים שהוא תמיד עונה, והדברים שהוא עונה והדברים שאת אומרת לו, וזה נמשך ונמרח ומתפשט והופך לצעקות, ולשתיקות, ואחר כך באה ההתפייסות ששווה את הכל.
ככה זה כשאכפת.
המחשבות נשלחות לנדוד במחוזות אחרים
אבל מה קורה אחר כך, אחרי השלב הזה? אחרי הרבה ריבים כאלה, אחרי הרבה ימים משמימים, מגיעים למצב שהוא אומר ואת לא עונה, לא עונה כי אין לך מה להגיד, כי לא ממש הקשבת למה שהוא אמר, כי חיכית שהוא יגמור כבר להגיד ויחזור השקט. מי בכלל מוכן להקשיב כשהוא שומע צעקות? אצלי מיד אטמי האוזניים מופעלים, והמחשבות נשלחות לנדוד במחוזות אחרים.
פעם היו צעקות נשמעות מהבית הזה. צעקות של שמחה, צעקות של ריבים. היום אפילו צעקות של עונג שומעים לעתים נדירות, וגם זה אם ממש משחררים את הרסן, ובתנאי שקודם שולחים את הילד לישון אצל הסבתא.
מידי פעם היינו צריכים לשלוח אותו לסבתא, כדי שנוכל לעשות קצת רעש, לאו דווקא מהסוג הזה, אלא דווקא מהסוג הרע - צעקות של ריב, של כעס, של רוגז, כי אחרי הרוגז באה ההתפייסות המתוקה, מתוקה יותר מכל מתיקות אם היא באה אחרי ריב כבד וממושך.
ממושך?
כנראה עד גבול מסוים.
לא בשביל העונג לבדו, אבל כנראה משכנו את הכעס קצת יותר מדי, ובסופו לא היה עונג צרוף, אלא היה שום דבר. שום דבר טהור ומזוכך, שום דבר של שום דבר, שאין בו שום רגש, שום עוצמה, שום געגועים.
רק לפעמים אופף אותי צער על הרגעים ההם, שהלכו לבלי שוב. לפעמים אנחנו בכל זאת מרחיקים את הילד לכמה שעות, אפילו ללילה שלם, ושום דבר לא קורה.
נכון שברגע שנכנסים להריון צריך מראש לוותר לכל החיים על הספונטניות, ואז מבינים שמה שהיה פעם כבר לא יהיה, שאם מקבלים כמה שעות של שקט צריך מיד לגשת לנצל אותן עד תום. אבל כשמגיעים לרגעים האלה לא מבינים את זה, ואז נגררים להאשמות, וההאשמות מובילות להגברת הטונים, והגברת הטונים מביאה איטום. לא איטום מודע, לא איטום מכוון, אבל הוא קורה – האיטום של הנפש בפני רגשות.
כל רגשי האשמה וכוונות הפיוס נעלמים מיד
ואז את שוב נשארת לבדך על המיטה, והוא שם בסלון, נאבק בכריות של הספה שלא ייפרדו, שלא ייפלו לו. את קמה מהמיטה וניגשת אליו. מביטה בגבו הרחב, השקט, הישן, וכל כך כועסת עליו על השלווה שהוא מתיר לעצמו לשקוע בה ולהירדם למרות הכל. כל כך כועסת שכל רגשי האשמה וכוונות הפיוס נעלמים מיד, ובמקומם בוערים הכעסים הרגילים, הכעסים שלא מניחים לך לנום ומעיקים כל כך על נפשך, אבל מצד שני מעוררים בך שמחה אפלה. כי בחושך הזה, של הלילה שטוף הזיעה, יש בהם הבטחה של תקווה.
כשכועסים לא אדישים, וזה כבר צעד אחד שנעשה.
- הדס מטס פרסמה לא מכבר את הרומן רבע עוף (בהוצאת "אגס")
