אהבה ראשונה (אחרי הנישואים)
כלפי חוץ הם היו הזוג היפה שהתחתן מאהבה וצפוי להם עתיד ורוד. אבל חייהם נכנסו לשיגרה הצפויה של רוב הזוגות: החלפת דירות, התברגנות, לידה, עזיבת עבודה, עוד לידה ועוד אחת, שביניהן מצאה את עצמה מנסה להבין לאן נעלם הרגש
כשטבעת הנישואים התנוססה על אצבעה הרגישה בשמיים. כמה רצתה להיות "נשואה" ולנופף בידה, שכל העולם יידע. ברק הטבעת סינוור את דעתה, וביום שהועם מעט הברק של הטבעת החדשה היכה בה ברק אחר: היא הבינה שעשתה את הצעד מהסיבות הלא נכונות. הלחץ החברתי, הגיל, החברות הנשואות.
היא חשבה שהיא מאוהבת באיש שכל בחורה מסביבה ניסתה לצוד את תשומת ליבו, והוא בחר בה. אחרי ארבע שנות חברות, כשעשתה לו את תרגיל "או ש... או שנפרדים וזהו", הודיעו למשפחות שהחליטו להינשא. היא היתה תמימה, חשבה שגברים משתנים לאחר שהם שוברים את הכוס. האיש שלצידו התעורר בבוקר שלמחרת אכן השתנה. המילה "בעל" עשתה את שלה, ותוך לילה היא איבדה את עצמאותה.
כלפי חוץ הם היו הזוג היפה שהתחתן מאהבה וצפוי להם עתיד ורוד, אושר ועושר עד עצם היום הזה. חייהם נכנסו לשיגרה הצפויה של רוב הזוגות: החלפת דירות, התברגנות, לידה, עזיבת עבודה, עוד לידה ועוד אחת, שביניהן מצאה את עצמה מנסה להבין לאן נעלם הרגש ולגוון את השיגרה בביקורים תכופים במספרה לשינוי צבע ותספורת....
הוא ראה אותה נובלת והיה מאושר
להיות מוקפת כל היום בילדים קטנים פיפי-קקי-דייסה-כביסות-ספונג'ה-אורחים מנוון את המוח. "בעליה" טען שהיא לא צריכה לצאת לעבוד, היא לא צריכה חברות, היא לא חייבת לבלות, והכי אהב את השליטה בה. ראה אותה נובלת מול עיניו והיה מאושר. ככה אף אחד לא יסתכל עליה. והיא? פרח נבול בעיר זרה, ללא עזרה או פירגון השלימה עם זה והבינה שהמושג "אושר ועושר עד עצם היום הזה" קיים רק באגדות.
ואז חזרו לעיר הגדולה.
את ירון פגשה בראשונה כשהיתה בדרך לגן הילדים עם בתה והובילה עגלה עם תינוק. ככה היתה. תמיד מוקפת בילד, שניים או שלושה. היו ימים שאפילו לא הביטה במראה לפני שיצאה מהבית. ירון בלט בין האמהות שהביאו את הילדים לגן, כי לא מסוג האבות שמכניסים את הילדה לגן ונעלמים לתוך הרכב ומשם בטיסה נמוכה למקום העבודה, אלא הגיע גם הוא, כמוה, מוביל עגלה עם תינוק ולא נראה ממהר לשום מקום. ראתה אותו מחייך ומהנהן לשלום לשאר האמהות וממשיך בדרכו האיטית בחזרה.
האמא "החדשה" עוררה סקרנות בקרב האמהות הוותיקות בשכונה, אבל היא לא נשארה ללהג איתן. היא לא ידעה מה זה. אף פעם לא היה לה זמן לשיחות חולין של בוקר עם אמהות. היא העדיפה לחזור עם ירון לאחר ששמה לב שהוא מחכה. לה.
וכך, יום אחרי יום מצאו שניהם את עצמם עושים את הדרך חזרה כשכל אחד מהם מוביל עגלה. השיחות ביניהם המשיכו לפעמים לעוד סיבוב לפני שפנו כל אחד לביתו. בימים הבאים החלה להביט במראה לפני שיצאה מהבית, סידרה את שיערה, מעט ליפסטיק, בושם....
במשך הזמן התקרבו גם הילדות, גם הקטנים יותר הוכנסו לאותה מסגרת. בין המשפחות נוצרה חברות ובילויים משותפים. אבל היא אהבה את הדקות איתו, ותמיד כשנפרדו הרגישה איך מבטו מלווה אותה.
היא הבינה שאיבדה את הראש
הרשימה הקודמת:
אילו מבט יכול היה להרוג הייתם מתים שניכם
תיקי טובי
כבר לאחר הלידה הראשונה הבנת שזה לא האיש שאיתו היית רוצה להזדקן. הבנת שהמושג "משפחה קטנה ומאושרת" לא קיים עבורך. אבל מה לא עושים עבור הסביבה? ממשיכים להעמיד פנים שהכל בסדר, רק שמבפנים הכל מתפורר
יום אחד, לאחר שנפרדה ממנו, עלתה במדרגות לביתה, נעצרה מול הדלת, וכשרצתה להכניס את המפתח לחור המנעול הבינה שזו לא דלתה – היא עלתה עוד קומה למעלה. ואז הבינה שאיבדה את הראש. בכל פעם שהיה בא לאסוף את ילדתו מביתה דאגה שיטעם מהמרק/עוגה/קפה שהכינה. בחלומותיה בהקיץ הרשתה לעצמה לדמיין שהוא....אוחז בידה.
בזכות ירון התחילה לחזור לעצמה, לדאוג שוב להופעתה החיצונית ולהקפיד על לבושה. היא שוב פרחה. ירון לא החסיר ממנה מחמאות, הן בעיניו והן במילים. הוא קלט כל פרט קטן שהשתנה בה, כל תזוזה של שיערה או שינוי בגוון, החמיא לה על כל בגד שאהב, נעל ואפילו בושם. הם ניצלו כל בקשה של הילדות להיפגש. ככה ללא מילים. היא ידעה שהוא אוהב את רעייתו ומעריץ אותה בדרכו, אבל הבינה שעבורו היא היתה משהו אחר, משהו שהוא רצה למצוא ברעייתו ולא היה שם. הערכה, הערצה, חום, והחשוב ביותר - הרצון להיות יחד.
בשיחות ביניהם הבינה שהיא "שווה" משהו. שיש לה מה להציע לעולם מלבד לגדל ילדים. הוא גרם לה לחשוב. לדבר. לרצות. לשאוף. לא פעם רצתה לחבק אותו כשנפרדו, אבל ידעה שחיבוק חברי ביניהם עלול להצית להבה שיקשה על שניהם לכבות אחר כך.
"בעליה" לא כל כך אהב את הקשר הזה, אבל היא לא היתה מוכנה לוותר על הידידות האפלטונית הזאת.
ימים, שבועות, חודשים, שנים. הילדים גדלו. הפגישות המקריות ו"הבילויים" המשותפים פחתו, עד שפסקו לגמרי, בעידודם של בעליה ורעייתו של ירון.
שנים עברו עד ש"התגברה". שנים בהן גדלו הילדות ודרכיהן נפרדו. אוטוטו מתגייסות. שנים בהן החליטה למצות את עצמה, כשבראשה מהדהדות מילותיו.
היא מצאה עבודה שהיא אוהבת. טבעת הנישואים שהסירה מאצבעה כשהרגישה שהיא "חונקת" אותה נמצאת אי שם בתוך איזה ארון. היא ובעליה עדיין, וכן ירון ורעייתו. כל זוג בחייו שלו.
בכל פעם שהיא רואה אותו מחסיר ליבה פעימה. כי המבט ההוא, המעריץ, מפעם, ממתין כאילו רק לה כשהוא רואה אותה, והיא מרגישה אותו גם בלכתה ממנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
