אתה מסתובב כמו נרקומן, הרי התמכרת אליה
מנסה לאחוז בכל חלקיק שנשאר ממנה, אבל זה לא עוזר. היא הפכה לדמיון אצלך בראש. אתה לא שומע אותה, לא רואה אותה, לא מריח אותה. אתה רוצה, אלוהים, אתה כל כך רוצה, אבל היא כבר בדרך אחרת, בשביל אחר. כרוניקה של אהבה ואכזבה
לפעמים אתה נמצא במצב שאתה חושב שהנה, הגעת למצב שהחיים שלך לא יכולים להיות יותר סטאטיים מכפי שהם. הכל רגיל-עד-מעצבן: עבודה, בית, חברים, דייטים מזעזעים. אתה חי.
עד אותו יום שאתה פוגש בה, זו שמראה לך את החיים שתמיד רצית שיהיו לך – חיים עם אהבה. מאותו רגע החיים שלך משתנים. אתה חי בשבילה, נושם עבורה, היא כל חייך. היא ממלאת את הזמן שלך באושר שלא חשבת שיכול להיות לך. כן, זה הרגע שאתה מרגיש שמצאת את אהבת חייך. היא כל עולמך, וכך אתה פועל בהתאם. הרי עד לפני שהכרת אותה הכל היה "רגיל", ואילו עכשיו הכל שונה.
היא הדבר הכי חשוב בחייך, הנשמה התאומה שלך
אתה מוצא את עצמך נותן הכל ליפה שלידך. אתה מפנק, דואג, מדבר, אוהב, מחבק, קונה, נותן את נשמתך, והיא בחזרה לך. אתה מחזיק לה את היד, מנגב לה את הדמעות, מנשק אותה כמשהו טהור שלעולם לא תזהם, לעולם לא תפגע בו. היא הדבר הכי חשוב בחייך, הנשמה התאומה שלך. חייך כבר לא סטאטיים, הם מלאי מערבולות, עליות ומורדות, ריבים וצעקות, נשיקות והתפייסויות. וזה בסדר, אתה אומר, "כל עוד אנחנו יחד ". החיים הפכו לשניים, עכשיו זה רק אתה והיא נגד כל העולם. אין דבר שלא תוכלו לעשות יחד, אין דבר שלא תצליחו לקיים. המדהימה שלידך היא מקור הכוח. אין לך ספק, אתה עם האשה שאתה אוהב. הגורל וקופידון, כך אתה חושב, באו לבקר אצלך. כמה שאתה אוהב אותם עכשיו .
לא משנה מה אתה עובר, בן כמה אתה ובמה אתה עוסק. כשאתה אוהב, תמיד תאמין שהאהבה תנצח את הכל. נכון? תמיד אתה אומר "לא חשוב מה יהיה, נצליח להתגבר". הרי הזקן עם הזקן הלבן והשמנמן עם החץ ביקרו אצלך ואצל האהובה שלך ואמרו לכם בשפה שלהם "אתה לפה ואת לפה". השמנמן ירה חץ, והנה אתם יחד. לא חשבת לרגע שכנראה לזקן יש תוכניות אחרות בשבילך. הוא השאיר לרגע את קופידון בצד הדרך והחליט בשבילך שככה לא צריך להיות. "האהבה" אתה שואל? קופידון כנראה היה בחופשה מרוכזת, כי הוא לא ראה כמה אהבה יש לך.
היא עזבה. החליטה שאתם "לא מתאימים". הזקן עם הגלימה הלבנה ביקר אצלה כנראה לפניך, הוא אמר לה שכנראה מקומה לא איתך. והיא, היא האמינה לו. אתה לא מבין איך חייך פתאום חזרו למה שהיו, ועוד יותר גרוע. יותר גרוע. אתה מרוסק לאלף חתיכות, מנסה לצעוק למישהו שיחזיר לך אותה. מישהו, בבקשה!
אף אחר לא שומע, גם לא הזקן. אתה כמו נרקומן, הרי התמכרת אליה. עכשיו זה הכל לבד. אתה חי אותה, נושם אותה, היא עדיין כל חייך. אבל כבר אין למי לדאוג, אין את מי לפנק. היא כבר לא שם איתך. אתה לא יודע איך להכיל את החלל שנוצר לך בחיים, איך לסגור את החור שיש לך בלב. אתה חצי בנאדם, העצב הוא החבר הכי טוב שלך. עבודה, בית, חברים, דייטים, למי איכפת? היא כל הזמן בראש שלך, בלב שלך.
היא כבר בדרך אחרת, בשביל אחר
אתה עדיין חושב שהיא הגורל שלך, הנשמה התאומה. אבל הזקן אמר לה אחרת, ואתה חושב "למה היא האמינה לו?" הנה אתה לבד, מנסה לאחוז בכל חלקיק שנשאר ממנה. אבל זה לא עוזר. היא הפכה לדמיון, רק דמיון אצלך בראש. אתה לא שומע אותה, לא רואה אותה, לא מריח אותה. אתה רוצה, אלוהים, אתה כל כך רוצה, אבל היא כבר בדרך אחרת, בשביל אחר. הרי אתה יודע שהזקן כנראה ביקר אצלה שוב, הוא והשמנמן. להם יש כנראה תוכניות אחרות לגביה. הם כבר בטח הראו לה את השלט "אתה לפה ואת לפה". אתה מבין שזה כבר לא אתה.
מישהו ראה במקרה את הזקן עם השלט ואת השמנמן עם החץ? אני כבר ארבעה חודשים מחכה להם.
האימייל של מירו
