צפוף לכם? זה עוד כלום
בניכוי שטחי האימונים של צה"ל, כבר היום ניצבת ישראל במקום ה-12 במדד הצפיפות העולמי. לאור התחזיות - עוד שני מיליון תושבים בתוך עשור - בקרוב נתגעגע למצב העכשווי העגום בדיור ובכבישים, עם פקקים אפילו בתוך שמורות הטבע. צמצום הילודה לא עומד על הפרק. אז מה כן? כתבה ראשונה בסדרה
את זינוק האוכלוסין הזה אנו חשים היטב ביומיום - לפחות במרכז הארץ, העמוס לעייפה. די להציץ בגורדי השחקים המתרבים לנגד עינינו, במחירי הדירות המאמרים, בכבישים הפקוקים ובפארקים העמוסים, כדי להיווכח שהמצב הולך ומחריף. במקרה הזה, התחושה הסובייקטיבית מגובה היטב בנתונים: עם שטח של 22 אלף קילומטרים רבועים (עם הגולן וללא יהודה ושומרון), עומדת הצפיפות בארץ על 330 נפש לקמ"ר - מקום 24 בעולם. בארצות-הברית, לשם השוואה, חיים 34 איש בכל קמ"ר, בצרפת - 110, בירדן 64, במצרים 74 וברוסיה רק 8.
"ישראל הפכה למגלופוליס אחד גדול", אומר מדריך הטיולים ספי בן-יוסף. "פעם, כשטסת בגובה נמוך מעל הארץ בלילה והסתכלת על האורות, יכולת להבחין בין יישובים. יכולת להצביע על קבוצת אורות, ולהגיד - זה היישוב הזה או היישוב ההוא. כיום, אתה רואה גוש ענק של אורות שמכסה את כל הארץ מדן עד באר-שבע. זה זוהר ויפה, אבל כשהיום מאיר, אתה רואה שגוש האורות הזה הוא בעצם גוש ענק של בטון". בערגה הוא נזכר בשנות השמונים, כמדריך בבית-ספר שדה בהר גילה: "הייתי מסתכל מפסגת ההר על יישובים קטנים ותוהה מה זה כל יישוב. כיום אתה רואה יישוב אחד גדול שמתחיל בירושלים ונגמר בתל-אביב".
"בניינים גבוהים ופקקים יש בכל מטרופולין גדול בעולם, אבל הצרות הללו אמורות להיות במרכז העיר, ואילו אצלנו מרכז העיר נפרש עד מחוץ לעיר. מנהטן היא פקוקה יותר ממרכז תל-אביב, אבל בפרוורים של ניו-יורק כמעט אין פקקים. בישראל, לעומת זאת, יש פקקים ותחושה של צפיפות לא רק בתל-אביב אלא גם בפרוורים: בת-ים, רעננה וראשון-לציון. ולא רק שם: בישראל, ורק בישראל, יש פקקי תנועה אפילו בתוך שמורות טבע. מי שנוסע בשמורת הבניאס או בשמורת עין-גדי יכול להיתקע שעה שלמה בפקק תנועה, ולהתקשות למצוא חניה בתוך שטח השמורה. אז מה שמורת טבע בזה?"
מקום 12 בעולם
עם המדינות שצפיפותן עולה על שלנו נמנות הודו (336 איש לקמ"ר), דרוםמי שסובל מהצפיפות העכשווית, עוד עשוי להתגעגע אליה בעתיד הלא רחוק: התחזית מדברת על גידול של שני מיליון ישראלים נוספים בתוך עשור. בשל העלייה - וגם בגלל שיעור הילודה הגבוה - גדלה אוכלוסיית ישראל ב-1.15% בממוצע לשנה, בזמן שזו של הולנד גדלה ב-0.5% בלבד, ואילו זו של יפן מתכווצת ב-0.1%. "בקצב הנוכחי", מעריך החוקר הדמוגרף סרג'יו דלה-פרגולה, עד 2020 יחיו כאן כ-10 מיליון תושבים, עם צפיפות של 400 נפש לקמ"ר; עד 2050 כבר נדבר על אלף נפש לקמ"ר, כמו בבנגלדש.
| שנה | מספר תושבים (במיליונים) |
| 1948 | 0.873 |
| 1958 | 2.032 |
| 1968 | 2.841 |
| 1978 | 3.737 |
| 1988 | 4.476 |
| 1998 | 6.041 |
| 2008 | 7.254 |
(הנתונים נמסרו על-ידי הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה)
"ריבוי האוכלוסייה הוא נתון קיים, שצריך לקבל אותו וללמוד לחיות איתו", אומר פרופ' דלה-פרגולה. "אי-אפשר להגביל כאן את הילודה כמו שעשו בסין - זה לא מוסרי, לא מעשי ומנוגד לגמרי לתרבותנו. הרצון לגדל ילדים הוא ערך מרכזי בחברה הישראלית, בניגוד לרוב החברות המערביות. אנחנו אוהבים ילדים ונהנים מהם. וזה נכון לא רק אצל הדתיים: אשה ממוצעת במיגזר המסורתי מולידה שלושה ילדים בממוצע - יותר מבכל מדינה מערבית אחרת. סקרים מראים שרוב תושבי המדינה היו רוצים יותר ילדים מכפי שיש להם. נכון שיש חוסר איזון בין רמות הילודה במיגזרים השונים, מה שיוצר בעיות. אבל ריבוי האוכלוסין הכללי אינו שלילי. לא הייתי רוצה שנגיע למצב של האירופים, שהפסיקו להתרבות ומייבאים מיליוני עובדים זרים עבור אוכלוסיית הקשישים הענקית".
בחוגי הימין טוענים כי הפיתרון לבעייה טמון בהתיישבות מעבר לקו הירוק. אלא שהצפיפות בשטחים גבוהה עוד יותר: ביהודה ושומרון מתגוררים 430 נפש לקמ"ר (כולל המתנחלים), ואילו ברצועת עזה מצטופפים כ-4,000 נפש לקמ"ר.
נראה איפוא כי נגזר עלינו לחיות כאן בצפיפות. כיצד משפיע הדבר על היומיום שלנו ועל הסיכוי לקיים כאן חיים נורמליים? האם המדינה הקטנטונת וכוחות השוק ההפכפכים מסוגלים לספק לרבים כל-כך די בתים וכבישים, חשמל, מים ומרחב מחיה - וגם לשמור על שטחי החקלאות ועל מה שנותר מהנוף והטבע? איך בכל זאת אפשר לשפר את המצב - ולמה בעצם זה לא קורה? על כך - בכתבות הבאות בסדרה.
