עוקה-עוקה-עוקה-קה

מַצָּב מִתְעוֹרֵר בְּמַצַּב רוּחַ עָגוּם לְיוֹם חֹרֶף גָּשׁוּם

טִיף-טַף טִיף-טַף הַגֶּשֶׁם נָטַף. הָרוּחַ רִחֲפָה בֵּין הָעֵצִים וְהֵעִירָה אֶת הַחֹרְשָׁה בִּשְׁרִיקָה דַּקִּיקָה, מְתוּקָה, כְּמַנְגִּינָה רְחוֹקָה, עַתִּיקָה. כַּלָּנִית אֲדֻמָּה פִּהֲקָה, הִתְמַתְּחָה, אַךְ מִיָּד הִצְטַמְּקָה. עֲרָבָה בּוֹכִיָּה הִשְׁמִיעָה אֲנָחָה חֲנוּקָה. תּוֹלַעַת חֲלַקְלַקָּה הֵצִיצָה מֵחוֹר בָּאֲדָמָה, מִהֲרָה וְחָמְקָה.

סְנוּנִית צִיְּצָה וְהִשְׁתַּתְּקָה. פֹּה וָשָׁם דֶּלֶת מְאוּרָה חָרְקָה וְחָרְקָה, עַד שֶׁנִּטְרְקָה. נִדְמֶה הָיָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח לְעוֹלָם, שֶׁפָּשׁוּט הִסְתַּלְּקָה. בֹּקֶר שֶׁל חֹרֶף עָלָה בַּחֹרְשָׁה.

החורשה בחורף. איורים: עמית טריינין 

מַצָּב פָּקַח אֶת הָעֵינַיִם לְאַט, פִּהֵק, הִצְטַמְרֵר מֵהַקֹּר שֶׁחָדַר לַשִּׁרְיוֹן, הִתְכַּסָּה טוֹב-טוֹב בַּשְּׂמִיכָה וְנִסָּה לַחְזֹר לִישֹׁן. אֲבָל הַגֶּשֶׁם הָלַךְ וְהִתְגַּבֵּר, טִפּוֹתָיו נָקְשׁוּ עַל גַּג הַשִּׁרְיוֹן חָזָק יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְאִלְּצוּ אוֹתוֹ לְהִתְעוֹרֵר. "מַה בִּכְלָל הַשָּׁעָה?" שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ מְנֻמְנָם, "'נִרְאֶה לִי שֶׁעֲדַיִן מֻקְדָּם, בְּדִיּוּק הַזְּמַן לִשְׁתּוֹת מַשֶּׁהוּ חַם".

הוּא קָם, צִחְצֵחַ שִׁנַּיִם, רָחַץ פָּנִים וְיָדַיִם, וּכְשֶׁהַקּוּמְקוּם הֵחֵל לִשְׁרֹק, מִהֵר וְהֵכִין לְעַצְמוֹ סֵפֶל שׁוֹקוֹ מָתוֹק. "אִם לֹא תִּפָּסֵק הַסּוּפָה", חָשַׁב וּפָלַט אֲנָחָה רָפָה, "תִּהְיֶה לִי בַּבַּיִת הֲצָפָה".

מַצָּב לֹא אָהַב אֶת הַחֹרֶף. עֲצֵי הַחֹרְשָׁה, שֶׁבְּצִלָּם נָהַג לָנוּחַ בִּימֵי קַיִץ חַמִּים, הָפְכוּ לַעֲרֻמִּים, וְעַנְפֵיהֶם הַחֲשׂוּפִים נִרְאוּ כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל מְכַשְּׁפִים. הַתְּלוּלִית, שֶׁמִּמֶּנָּה נָהַג לְהַשְׁקִיף עַל הַחֹרְשָׁה כְּמוֹ שַׁלִּיט, נִהְיְתָה חֲלָקָה וּבֻצִּית, וַאֲפִלּוּ הַשְּׁלוּלִית, שֶׁבַּקַּיִץ עָמְדָה שְׁלֵוָה וְחוֹלְמָנִית, הָיְתָה סוֹעֶרֶת וְטוֹבְעָנִית.

וּבִכְלָל, בִּגְלַל הַגְּשָׁמִים וְהָרוּחוֹת, מַצָּב נִפְגַּשׁ עִם חֲבֵרָיו הַרְבֵּה פָּחוֹת. חֲבֵרוֹ הַטּוֹב דַּרְבָּן, שֶׁאִתּוֹ נָהַג בְּכָל יוֹם קַיִץ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם, הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ, הִכְרִיז עַל תְּקוּפַת לִמּוּדִים וְסֵרֵב לְקַבֵּל אוֹרְחִים (רַק בְּמִקְרֵי חֵרוּם, כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ קִבֵּל נַזֶּלֶת אוֹ שַׁעֶלֶת, אוֹ אִם פִּתְאֹם צָמְחָה לוֹ יַבֶּלֶת, דַּרְבָּן הִסְכִּים לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת).

אֲפִלּוּ אַרְנֶבֶת, הַחֲבֵרָה הַנִּלְבֶּבֶת, יָצְאָה מֵהַבַּיִת רַק אִם הָיְתָה חַיֶּבֶת. וּכְאִלּוּ כָּל זֶה לֹא הִסְפִּיק, הַחֹרֶף הֵבִיא אִתּוֹ עוֹד מַשֶּׁהוּ מֵצִיק: בְּאֹפֶן קָבוּעַ, לְפָחוֹת אַחַת לְשָׁבוּעַ, בָּאָה לְבַקֵּר אֶת מַצָּב אוֹרַחַת מִסְתּוֹרִית שֶׁמּוֹצָאָהּ לֹא יָדוּעַ. מַצָּב לֹא הֵבִין אִם הִיא נִכְנֶסֶת מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁתָּמִיד הִיא בִּפְנִים, רַק מִתְחַבֵּאת. הוּא אֲפִלּוּ לֹא יָדַע אֵיךְ הִיא נִרְאֵית. אֲבָל בְּרֶגַע מְסֻיָּם הִרְגִּישׁ שֶׁהִיא פָּשׁוּט נִמְצֵאת.

מַצָּב הָיָה חֲסַר אוֹנִים וְלֹא יָדַע מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי מֵרֶגַע שֶׁהָאוֹרַחַת נִכְנְסָה, הִיא שָׁאֲבָה מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַכֹּחוֹת. פִּתְאֹם הוּא הִרְגִּישׁ בּוֹדֵד, עָצוּב, זָנוּחַ, הִיא הִשְׁתַּלְּטָה לוֹ עַל מַצַּב הָרוּחַ. הִיא גַּם סָתְמָה לוֹ אֶת הַתֵּאָבוֹן, הוּא אֲפִלּוּ לֹא יָכוֹל הָיָה לִשְׁתּוֹת, רַק לָשֶׁבֶת וְלִבְהוֹת. עַד שֶׁהִסְתַּלְּקָה עָבְרוּ לִפְעָמִים שָׁעוֹת.

צב במיטה 

כְּבָר קָרָה שֶׁמֵּרֹב יֵאוּשׁ הִתְחִיל לִבְכּוֹת, וּפַעַם גַּם פָּרַץ בִּצְעָקוֹת. מַצָּב נָקַט כִּמְעַט כָּל דֶּרֶךְ אֶפְשָׁרִית כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הַחַיָּה הַמִּסְתּוֹרִית. בַּתְּחִלָּה חָשַׁב שֶׁחַיָּה כָּל כָּךְ מֻזְנַחַת מְפַחֶדֶת מִמַּיִם וְלֹא הִתְרַחֲצָה לְפָחוֹת שְׁנָתַיִם, וְלָכֵן מִלֵּא שְׁלֹשָה דְּלָיִים, פִּזֵּר אוֹתָם בַּחֲדָרִים, וּפָתַח לְמֶשֶׁךְ לַיְלָה אֶת כָּל הַבְּרָזִים.

אֲבָל אָז, כְּמוֹ לְהַכְעִיס, הִיא הִצְלִיחָה לְהִתְפַלֵּחַ דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהִתְקַלֵּחַ. פַּעַם אַחֶרֶת הוּא הִדְלִיק בַּבַּיִת נֵרוֹת, כִּי נִזְכַּר שֶׁאֲפִלּוּ מִפְלָצוֹת מְפַחֲדוֹת מֵעָשָׁן, מֵאֵשׁ וּמִמְּדוּרוֹת. אֲבָל הָרַעְיוֹן לְגַמְרֵי הִשְׁתַּבֵּשׁ, כִּי לֹא רַק שֶׁהַחַיָּה הִצְלִיחָה בְּקַלּוּת לְהִכָּנֵס, אֶלָּא שֶׁכָּל הַבַּיִת כִּמְעַט עָלָה בָּאֵשׁ.

אַךְ מַצָּב עֲדַיִן לֹא הִתְיָאֵשׁ. הוּא הֶחְלִיט שֶׁאִם יַקְדִּישׁ אֶת זְמַנּוֹ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּמְקוֹם לְשַׂחֵק, הַחַיָּה הָרָעָה תִּתְרַחֵק. מֵאָז נִקָּה בְּכָל יוֹם אֶת שְׁבִילֵי הַחֹרְשָׁה מֵעָלִים, הִשְׁקָה צְמָחִים נְבוּלִים, בִּקֵּר חוֹלִים וּמִדֵּי פַּעַם שִׁמֵּשׁ מוֹרֵה דֶּרֶךְ לְשַׁבְּלוּלִים מְבֻלְבָּלִים.

עָבְרוּ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת מֵאָז הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הָרִאשׁוֹן, הַחַיָּה לֹא בָּאָה, וּמַצָּב הָיָה בָּטוּחַ שֶׁהַמִּבְצָע הִסְתַּיֵּם בְּנִצָּחוֹן. אֲבָל אָז, בְּדִיּוּק כְּשֶׁעָזַר לְעוֹרֵב זָקֵן לְשַׁפֵּץ אֶת הַקֵּן, הִרְגִּישׁ בְּבַת אַחַת עָיֵף, כְּאִלּוּ הִתְרוֹקֵן. הִיא קָפְצָה עָלָיו בְּהַפְתָּעָה, בְּלִי לְהַסֵּס. מֵאָז הֵבִין שֶׁרַק נֵס יָכוֹל לִמְנֹעַ מִמֶּנָּה לְהִכָּנֵס.

מַצָּב יָדַע אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הַחַיָּה: מוּעָקָה (מֵאֵיפֹה יָדַע זֹאת, לֹא הִצְלִיחַ לְהִזָּכֵר – בְּכָל פַּעַם עָלָה בְּדַעְתּוֹ סִפּוּר אַחֵר). הוּא גַּם יָדַע שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁהִיא בָּאָה לְבַקֵּר, הִיא מְלַוָּה אֶת עַצְמָהּ בְּזֶמֶר אִטִּי, קוֹדֵר. לִפְעָמִים הוּא

נִשְׁמָע פָּשׁוּט, לִפְעָמִים מְסֻבָּךְ, לִפְעָמִים נֻקְשֶׁה, לִפְעָמִים רַךְ. בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הוּא נִשְׁמַע בְּעֵרֶךְ כָּךְ:

לֹא, אֵינֶנִּי יְרֻקָּה

וְגַם אֵין לִי לַהֲקָה

בּוֹדֵדָה כְּמוֹ מַלְכָּה

מְחַכָּה לִנְשִׁיקָה

כָּל הַיּוֹם בַּעֲלָטָה

אוֹי, אֲנִי כֹּה סְמַרְטוּטָה

לֹא יוֹצֵאת מֵהַמִּטָּה

"אֲנִי חַיָּב סוֹף-סוֹף לְגַלּוֹת מִי זֹאת מוּעָקָה וְלָמָּה בַּחֹרֶף הִיא מוֹפִיעָה", מִלְמֵל מַצָּב וְהֶחְלִיט לָצֵאת וְלִשְׁאֹל אֶת חֲבֵרוֹ דַּרְבָּן מִיָּד, אֲבָל אָז נִזְכַּר שֶׁהוּא שָׁקוּעַ בְּלִמּוּדִים וּבֶטַח מַעֲדִיף לִהְיוֹת לְבַד. "אוּף", נֶאֱנַח וְהִבִּיט סְבִיבוֹ בְּמַבָּט עָגוּם, "שׁוּב אֶצְטָרֵךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַיּוֹם בְּלִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם", אֲבָל כַּעֲבֹר כַּמָּה שְׁנִיּוֹת הֵבִין שֶׁמְּדֻבָּר בְּמִקְרֵה חֵרוּם וְהֶחְלִיט בְּכָל זֹאת לָקוּם. הוּא הִתְעַטֵּף בְּצָעִיף, חָבַשׁ כּוֹבַע וּמָגִנֵּי אָזְנַיִם, וְרָץ לְדַרְכּוֹ אַחַת וּשְׁתַּיִם.

• "הצב מצב בעמק רפאים", דפנה בן צבי, איורים: עמית טריינין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 106 עמודים