החברה שלי הציעה אורגיה, ואני חטפתי דיכאון
תמיד הייתי שואל את החברות שלי אם הן יסכימו שיום אחד נצרף אלינו עוד מישהי. הן תמיד היו שואגות "לא!" אז הפנמתי את חוסר הסיכוי. אבל אחרי שכבר הפסקתי לשאול, שהאמנתי שהמציאות אפורה, באה הנוכחית והדהימה אותי. אורגיה שמורגיה
הבחורה שאני יוצא איתה הציעה שנצרף משהו. בחור או בחורה, לא משנה לה, היא חושבת שזה יהיה Hot (היא אמריקנית, כמובן. איזה ישראלית תציע דבר כזה מבלי אקדח לרקה. בעצם גם אז לא. אולי אקדח למקום הרך שלה).
אבל זה לא כזה פשוט, כפי שהתברר מיד. חיפוש האדם השלישי התגלה כמשימה מתישה. היא לא הסכימה שזה יהיה אף אחד מחבריה, כי זה יהיה מביך מדי, ולכן נשאר לי רק לשלוף מישהו מרשימת המכרים שאספתי במהלך חיי. חברתי דווקא לא הערימה שום מכשולים, להפך, "שהיא תהיה שווה", אמרה, "אפילו שיתמשך אליה, ותרצה אותה". לא האמנתי למשמע אוזניי.
כשהייתי ילדון שאלתי תמיד באיזשהו שלב את החברות שהיו לי: "תסכימי יום אחד שנצרף מישהי?". תמיד הן שאגו "לא!". התחננתי: "בבקשה, מצדי תגידי שאולי עוד עשר שנים, רק תשאירי לי תקווה..." ואז הן בדרך כלל היום אומרות: "טוב, אולי. אבל לא".
הערצתי אותה, אבל מיד גם חדרו ללבי הספקות
הפנמתי את חוסר הסיכוי. אבל אחרי שכבר הפסקתי לשאול, שהאמנתי שהמציאות אפורה, באה הנוכחית והדהימה אותי. הערצתי אותה, אבל מיד גם חדרו ללבי הספקות. להבדיל, אפשר להגיד שחוויתי את מה שעובר מי שמגלה שיש לו סרטן: עברתי מעין גרסה של חמשת השלבים: הכחשה (לא יכול להיות שזה קורה), התרוממות הרוח (זה אשכרה קורה), חוסר האמון (זה בטח איכשהו לא יקרה), דיכאון (איפה נמצא מישהו שיצטרף?) והשלמה (אם זה צריך לקרות זה יקרה).
נקטנו גישה אקטיבית והתחלנו לעבור על מאגר החברים בפייסבוק שלי. הגענו להסכמה רק על בחורה אחת שהיתה זורמת מהרגיל, וגם יפהפיה. שלחנו לה יחד הודעה מאוד מביכה עם הזמנה להצטרף אלינו. היא הוחמאה, אבל השיבה בשלילה. היא תמיד רצתה להתנסות, אבל לדעתה זה צריך לקרות בספונטניות.
אכזבה. ניסינו את השותף שלי, אליו זוגתי תמיד נמשכה. היא התבוננה בו בתשוקה שהפכה ללגיטימית והציעה לו ולחברה הצרפתייה שלו להצטרף לרביעיה. הוא גם חשק בה והוקסם מהרעיון, אבל ידע מראש שחברתו תשיב בשלילה - ואכן כך היה. הוא הצטרף לקביעת הפייסבוקית וטען שזה צריך להיות ספונטני. לדעתו באיזה דיסקוטק בטח יגיע איזה רגע כזה, שפתאום נרקוד עם מישהי שווה וזה ירגיש נכון ואז זה יזרום, ו"אי אפשר לתכנן דבר כזה!". אבל הייתי כה לחוץ להגשים את הפנטזיה הכי רווחת בעולם הממוצה שלנו, ובצבא הרי מלמדים אותך שעדיף מינימום הפתעות, עד שלא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים. אז הייתי בשלב הדיכאון.
הגענו למסיבת בית, מהמסיבות שיש בהן סקס באוויר
בערב השלישי לחיי החיפושים שלנו הגענו למסיבת בית, מהמסיבות שיש בהן סקס באוויר. אתה רואה שכולם רוצים להתפרק. אבל עדיין זה היה קשה, איך להעלות את זה? שנינו לא מנוסים, טירונים.
מצאנו את עצמנו מדברים עם ידידה שלי מהלימודים. אחרי שריככתי את השיחה רמזתי: "אז את מחפשת לעשות דברים מטורפים?"
"כן, כן!" נזעקה.
"כמו מה?" שאלתי בעודי מלטף באופן בולט מדי את חברתי.
"חשבתי ללכת ללונה פארק מחרתיים. אף פעם לא עשיתי את האנקונדה! זה אמור להיות דקה וחמישים שניות של שיכרון חושים...", היא חייכה במסתוריות.
ניסיתי להבין אם המידע המדעי מסופק כרמז מיני, אבל עיניה הסגירו שמדובר בטיפשות ולא מסתוריות. התפצלנו במטרה שכל אחד יתחיל עם מי שבא לו ובשלב מסוים יספר שיש לו בן זוג ושאנחנו מחפשים מישהו בדיוק כמוהו להרפתקה.
במהרה קלטתי את ליהי, בחורה שהכרתי בארוחת ערב יום קודם. כבר אז היא הדליקה אותי. היא עשתה לכל אורך הארוחה חיקויים סקסיים של דמויות סמכותיות והיתה התגלמות המיניות. ידעתי שהיא ליבראלית, וידעתי שהיא הסתכלה עלי כל הארוחה. לקחתי אותה הצדה ושאלתי אותה מה הדבר הכי מטורף שעשתה בחצי השנה האחרונה. היא חייכה ואמרה שלפני שבוע עשתה אורגיה מעולה.
כבר במונית אלי היה שמח. אחר כך חדרי הקטנטן הפך לגן עדן של שלוש שעות. נרדמנו, כל אחד עם חיוך מרוח על הפנים ששום בולדוזר לא יכול למחוק.
בשלב מסוים החברה שלי קמה, אמרה שיש לה למחרת מבחן ומיהרה לצאת. אחרי כמה שעות הגיע ממנה הסמס המפתיע: "אני מקווה שליהי כבר הלכה".
בערב כבר נפגשנו לשיחה רצינית. "היא היתה צריכה ללכת מיד אחרי שגמרנו", הטיחה בי. "היא סיימה את התפקיד שלה. היא סייד-קיק, לא דמות ראשית".
החברה שלי קינאה, אבל לא הסכמתי איתה. "היא לא זונה. אי אפשר לזרוק אותה באמצע הלילה אחרי שהיא סיימה את התפקיד שלה".
"אז למה היא לא הלכה כשאני הלכתי?" שאלה החברה שלי בעצבנות.
"לא יודע", השבתי בכנות.
הבנתי שגם כשהבנות נראות ומתנהגות אחרת, בסופו של דבר הן שכפול של אותה בחורה. הייתי צריך לצפות את התגובה הזאת, אבל הייתי שבוי בתרגיל ה"תראה איזה מגניבה אני".
מילא, פנטזיה אחת פחות. הבעיה עכשיו מסתכמת במה שחברי, שי, אמר לי אתמול כשהלכנו ברחוב. לא הסתובבתי לעבר בחורה שסימן לי לבחון, מה שהוביל לנזיפה שלו: "פחות משתיים כבר לא שווה לך את המאמץ, אה?"
לפנייה לכתב/ת 
