שנת הנשים הגדולה

אם תהיה ציפי לבני לראש ממשלה, תזכה ישראל להיות מובילה בתחום מנהיגות נשים בקרב המשטרים הדמוקרטיים בעולם. שלוש רשויות השלטון יונהגו אז בידי נשים: דורית ביניש בראש הרשות השופטת, דליה איציק בראש הרשות המחוקקת וציפי לבני בראש הרשות המבצעת.

לבני נבחרה לראשות קדימה על רקע נימות שוביניסטיות מכוונם של גברים מסביבה (כמו: "ציפורה" של ברק ו"הטלפון ב-3 בבוקר" של מופז). העובדה שהשוביניזם הזה זכה לגינוי נרחב ושלבני זכתה לתמיכה רבה בתקשורת מלמדת אולי על כמיהה למשהו אחר, פחות צבאי ויותר אזרחי, פחות "גברי" ויותר "נשי".

האם מדינה שבה מפלגות המדירות נשים באידיאולוגיה ובמעשה רשאיות להכנס לפרלמנט, ושבה גנרלים במיל' מנהלים את ענייניה ברמה הלאומית והמקומית תאפשר לאשה להיות ראש ממשלה? האם יבהיר הציבור לגנרל ברק ולחבריו בשלטון המרכזי שתם עידן המניפולציות בביטחון? האם יביאו תושבי ערים כמו חדרה, שבה מתמודדת אשה מול איש צבא על ראשות העיר, זמן לא רב לאחר שאיש הצבא הקודם שנבחר לעמוד בראשה, נכשל בניהולה ונשלח לכלא בעוון מעשי שחיתות, לסיום עידן הצנחת אנשי צבא לשלטון המקומי?

שאלה מהותית הקשורה להצלחת נשים להגיע לעמדות כוח שלטוניות היא מידת מחויבותן לציבור הנשים. התשובה בהכללה, היא שלילית. נשים שנבחרות לתפקידים ציבוריים, מעדיפות ברובן להצניע את הזהות הנשית שלהן בעת ההתמודדות ולאחריה.

אך ישנן יוצאות דופן, כמו למשל יעל גרמן, שפנתה אל ציבור הנשים במפורש לפני שנבחרה והתחייבה לקדם את ענייניהן. ואכן, לאחר שנבחרה הקימה מינהל נשים, שהוא הגוף היחיד בארץ מסוגו המקדם את הנשים בהרצליה בצורות שונות.

גם דליה איציק תומכת בגלוי ובחום בפעילות פמיניסטית. עם בחירתה ליו"ר הכנסת הזמינה ללשכתה ראשי ארגוני נשים וביקשה מהן לראות בכנסת את ביתן ובה כתובת לשיתוף פעולה. פוליטיקאיות רבות אחרות ביטאו תמיכה במאבקים פמיניסטיים ופעלו לקידומם.

מאידך, ב"רגעי אמת" של מחויבות לאג'נדה הפמיניסטית, ברגעים בהם היה עליהן להכריע בין נאמנות למפלגה או ל"עניין הנשי" הן הכזיבו. אין צורך להרחיק לכת עד בגידתן של חברות כנסת בשנות ה-70 ה-80 וה-90, בסוגיית ביטול ה"סעיף הסוציאלי" בחוק ההפלות (שעד היום לא הוחזר), ובמאבק נגד הפורנוגרפיה בראשית העשור הנוכחי. במאבקים החוזרים ונשנים על שיפור שכרן של המורות שהאחרון בהם היה בשנה החולפת, הנבחרות יישרו קו נגד נשים, עם ממשלות דורסות חינוך, גם כשרות חינוך.

הקמפיין למען בחירתה של אשה לנשיאות המדינה היה הדוגמא המתסכלת האחרונה להתכחשותן של נבחרות לקידום נשים בפוליטיקה. 

לבני נזהרת מאוד לא להיות מזוהה עם הפמיניזם ועם ציבור הנשים. היא אמנם מינתה את פרופ' גבריאלה שלו לשגרירת ישראל באו"ם, אך מאידך פגעה קשות בציבור הנשים ובמיוחד בקבוצות החלשות ביותר בתוכן, בהיותה שרת המשפטים, עם הקמת ועדת שניט והעברת המסר (בכתב המינוי) לחבריה לבטל את סעיף חזקת הגיל הרך.

למרות ההסתייגויות, חשוב להדגיש כי לעובדה שאשה תכהן כראש ממשלה בישראל יש חשיבות עצומה. היא אמנם לא יכולה להביא למהפך במבנה החברתי-כלכלי ומגדרי אך הנהגת המדינה בידיה תעביר מסר סמלי דרמטי לנשים בישראל: אשה יכולה להגיע לכל תפקיד מנהיגותי. כמו שאליס מילר היוותה סמל עבור נשים צעירות היכולות לחלום היום על מה שלא היה בתחום החלומות שלהן עד בג"ץ מילר, כמו שהיו יעל גרמן ומרים פירברג עבור פוליטיקאיות במישור המקומי. בזכות הצלחתן, שהיא מאד זניחה מבחינה כמותית (רק בראש שתיים מתוך 77 ערים בישראל עומדות נשים), מתמודדות היום למעלה מ-20 נשים על ראשות ערים.

המסר החשוב לכולנו, בעיקר הנשים, שחיוני לתמוך בלבני ובנשים מועמדות בבחירות הקרבות לראשות רשויות מקומיות, כדי להגיע למספר משמעותי של נשים בתפקידי מנהיגות. הכמות הזאת היא שעשויה להביא את השינוי החברתי המהותי בישראל, לשינוי של סדרי עדיפויות: אג'נדה חברתית-אזרחית לפני הכל, גם לפני הביטחון הצבאי. כי ביטחון הוא קודם כל שאלה של חיי היומיום שלנו, החינוך של ילדינו, הפנסיה של זקנינו, הבריאות של כולנו.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים