הבחור החדש בשכונה

בועז יזרעאלי, סופר, יליד תל אביב, 1960. ספריו הקודמים: "אדריכל", "נביחות באלכסון" ו"איפה כולם"

מעולם לא רדפתי אחרי הישגים. אפשר לומר שעד אותו ערב חורפי וגשום לא רדפתי אחרי שום דבר, ושום דבר לא רדף אותי. בחוץ השתוללה סערה. ישבתי בביתי מול תנור ספירלות צנוע ועסקתי בענייני. דפיקה נשמעה בדלת. קמתי לפתוח אותה, אבל עוד לפני שהגעתי אליה נשנתה הדפיקה, הפעם רמה ותקיפה.

רגע, אמרתי, סבלנות. יש הליכה לא קצרה מפינת הסלון לדלת הכניסה. כשפתחתי אותה ניצב מולי צעיר מטופח בנוי לתלפיות, שיערו קצוץ במתכונת צבאית. כן? אמרתי לו. אפשר לעזור לך? הבחור נעץ בי מבט חודר. אני מיחידת האבטחה במשרד ראש הממשלה, אמר, והייתי רוצה להחליף איתך כמה מלים. אפשר להיכנס?

מכרת מכונית לערבי בשם זיאד דאוד?

בלי לחכות לתשובה הוא נכנס בצעד בוטח, מנער טיפות מים ממעילו השחור. הוא הציץ בסלון שלי, זקף גבה. יש לך כאן מקום למגרש כדורסל, הוא העיר, התיישב בכורסה והזמין אותי לשבת מולו. היתה בקולו של הבחור הזה, שהציג עצמו כיוסי, נימה של חוצפה סמכותית. הוא התרווח בכורסה, חיכה שאתיישב, כאילו הוא המארח כאן ואני האורח, ופתח. אישיות בכירה עוברת לגור בבית ממול, ואנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות.

"אנחנו", ציינתי לעצמי. הראיון לא חייב להיות ארוך, הוא המשיך, תלוי במידת ההיענות שלי. עיניו שוטטו סביב, מתרוצצות בביתי, התרוצצות מקצועית מן הסתם. חתיכת בית, קבע, רק חבל שאתה מזניח אותו. הוא התעלם מכוס המים שהנחתי מולו ואמר: בוא נתחיל. קודם כל, האם מישהו נוסף גר כאן אתי, ובמה אני עובד. מיד הסתבר שאת התשובות לשאלות האלה הוא כבר ידע – לא, איש לא גר כאן מלבדי; גרפיקאי בעיתון, במשרה מאוד חלקית – אבל רצה לבדוק אם הן דומות לתשובות שאתן, לבחון את אמינותי הטבעית. הרי אם אפילו לשאלות פשוטות אלה אתן תשובות מעורפלות, מי יודע איך אגיב לשאלות רגישות יותר. עניתי לשביעות רצונו.

יוסי שלח יד לראשו וליטף ברוך את שיערו הגזוז. התספורת הזאת חדשה, אמרתי לעצמי, הוא בטח חדש בתפקיד. שלחו אלי טירון. זו היתה מחשבה מעודדת. נפלה בינינו שתיקה קצרה, שבמהלכה הוא נעץ בי מבט חודר. מלחמת מבטים, חשבתי, בסדר, אני לא רע בזה. אבל התברר שלא: הוא היה כנראה עסוק בהכנת סדרת השאלות הבאה. אחרי כחכוח קל, מבטו בולש את עיני בצורה שנראתה לי אינטימית ומטרידה, הוא ביקש לשמוע בפירוט עם איזה טיפוסים אני נפגש; מי מהם עשוי ככל הידוע לי להיות קשור לארגונים כאלה ואחרים ומה טיב הקשר; האם אני הולך להפגנות ונגד מה.

השאלות עוררו בי גיחוך ובעיקר אי נוחות. הבחור הבהיר לי שחובה עלי לענות על פי חוק, ואם אני מתעקש גם לגחך כאילו המצב משעשע אותי – זו כבר זכותי. הוא המשיך: מה בעצם אני יודע על האנשים שאני מארח כאן; על מה אנחנו נוהגים לדבר; האם אנחנו רק מדברים או גם עושים. וחשוב במיוחד: האם למישהו חוץ ממני יש מפתח לבית? עניתי בכובד ראש: למיטב זכרוני, רק לבחור ההוא מג'נין ששיפץ כאן לא מזמן. הוא זקף גבה עבה ושאל בחומרה רבה, אף כי חשד שמדובר בהתבדחות תפלה, מי הבחור, מתי זה היה והאם אני חושב שזה מצחיק. כך ננזפתי בביתי על ידי בחור זר וצעיר ממני לפחות בעשר שנים.

מיד אחר כך הטרידה אותו השאלה איך זה שאחד כמוני גר בווילה ענקית בשכונה יוקרתית שכזו, מקום משכנם של שרים, אלופים ואנשי עסקים. אני ודאי לא אחד מאלה. אם, לטענתי, אני לא שוכר וגם לא "ממש" בעל הבית, מה בדיוק מעמדי כאן? הוא קיבל הסבר ובחן ברוב קשב את פרטיו: הבית שייך לסבי שהלך לעולמו, ובינתיים, עד שהמשפחה תחליט מה ייעשה בו, אני יושב בו כדייר זמני, חוסך לעצמי שכר דירה, מטפל בגינה, מרחיק פורצים, ובקושי עומד בתשלום הארנונה. הוא כתב מה שכתב בפנקס קטן. למה קשה לך עם הארנונה? הוא חקר, יש לך משהו עקרוני נגד תשלום מסים?

לא, אמרתי, רק שהיא גבוהה מאוד. זה לא ייאמן כמה שהיא גבוהה. כמעט חצי משכורת! עד כדי כך? הוא תמה. בבקשה, אמרתי, ומתוך ההנאה שבקבלת מרות, הנאה שפלה בלי ספק, הבאתי את טופס התשלום הדו-חודשי האחרון והצגתי לו אותו. אתה רואה? כמעט אלפיים שקל. אמנם השכונה מושקעת, מנקים כאן ומטפחים, אבל בכל זאת – יש גבול! בתחום שלי לא מרוויחים הרבה.

בסדר, הוא אמר. הבנתי. אתה מתנגד לתשלום מסים גם כשאתה מרגיש שהם מוצדקים. יש לך התנגדויות. הוא רשם דבר או שניים בפנקס הקטן שלו, פנקס שחור, זרק "ישמרו אתך על קשר", והלך.

אחרי שהלך הסתכלתי בכוס המים שלו שנותרה מלאה. כנראה שהוא לא חש, הבחור הזה, שום יובש בגרון במהלך הביקור. רק אני. שפכתי את המים לכיור ורחצתי את הכוס. מחלון המטבח השקפתי על הבית ממול. רק עכשיו שמתי לב שזה זמן-מה אין שם סימני חיים, אין יוצא ואין בא. גדר אבן גבוהה הסתירה את רוב הבית, ורק המפלס העליון הציץ מעליה, תריסיו מוגפים. בחנייה הרחבה הצטברו עלים וצואת כלבים. אכן, איש לא גר שם עכשיו.

דלית הופיעה אצלי בשעת ערב מוקדמת. בחורה נמרצת אך מאופקת, בעלת הופעה ייצוגית-רשמית, ושפתיה המכווצות מעידות על היעדר חוש הומור. שפתיה היו צרות כל כך שכמעט נבלעו בפיה, פה בעל שני טורי שיניים מסודרות ולבנות שלא ידעו מימיהן קמצוץ ניקוטין, ורק שן אחת, דווקא הקדמית העליונה, בלטה בהן כמורדת בסדר הטוב. היא נעמדה בחדר הכניסה והתפעלה: איזה בית ענק, ממש ארמון! בית של פעם, הסיקה לאחר שעיניה השלימו את סיורן החטטני על הקירות והרהיטים הישנים.

היא נקטה נימה נעימה יותר מזו של עמיתה יוסי. בכל זאת, אשה. שיערה היה חלק, מבריק והדיף ריח בריא. היא שאלה אם יש לי התנגדות שנשב בסלון. היא רוצה, כך אמרה, לדעת מה שלומי, אבל באמת. "אני רוצה שנדבר עליך", נעצה בי עיניים חומות. חשוב לה לברר איך אני מרגיש ב"חיים הפרטיים" שלי, מה מעסיק אותי. האם אני מגדיר את עצמי אדם מרוצה.

שוחחנו וסיפרתי מה שסיפרתי.

בסדר, היא אמרה, כל זה עושה עלי רושם חיובי. יש רק בעיה אחת שאנחנו צריכים לפתור כאן היום. אני מתכוונת לקשר שלך עם אדם בשם זיאד דאוד.

- עם מי?

- תושב המשולש, ליתר דיוק כפר מוצמוץ, נשוי, לכאורה בעל מאפייה. בשביעי ביוני השנה הוא התקשר לטלפון שלך, בשמיני באותו חודש התקיימה שיחה נוספת ביניכם ואחרי יומיים התבצעה שיחה שלישית. אנחנו צריכים לדעת מה טיב הקשר שלך עם זיאד דאוד.

- אני לא זוכר את השם הזה.

- באמת? זה קצת מוזר, כי אנחנו יודעים שיום אחרי השיחה האחרונה ביניכם התבצעה העברה כספית בסך אלפיים וחמש מאות שקלים מחשבון הבנק שלו לשלך באמצעות צ'ק. ממש חשוב לי שתנסה להיזכר תמורת מה הוא שילם לך.

היא נתנה בי מבט רך, מעודד.

- הטון שלך לא כל כך מוצא חן בעיני, השבתי. אבל לפי הסכום שהזכרת אני מנחש שזה הבן-אדם שקנה ממני את המכונית בקיץ. מאז אני נוסע באופניים. זה הרבה יותר זול. אם את אומרת ששמו זיאד, כנראה שזה שמו. אני לא זוכר.

- מכרת לו מכונית, אתה אומר. או-קי. אנחנו נבדוק. האם בזמן ביצוע העיסקה היית מודע לעובדה שהוא ערבי?

- אני מניח שכן.

- בסדר, אנחנו מתקדמים. כלומר, ביצעת אתו את העסקה ביודעין.

- ביודעין שמה?

- שהוא ערבי. איך נוצר הקשר ביניכם?

- פירסמתי מודעה באינטרנט והוא התקשר.

- הוא היחיד שהתקשר?

- התקשרו עוד כמה אנשים.

- כלומר העדפת למכור לערבי. זה מה שאני מבינה ממה שאתה אומר.

- לא. לא העדפתי למכור את המכונית לערבי.

- בטוח?

- לא.

- אז למה מכרת דווקא לו?

- כי הוא היה רציני. השאר סתם התקשרו ולא באו.

- לא פחדת לקבל צ'ק מערבי?

- אני פוחד לקבל צ'ק מכל אחד, אבל קיבלתי והיה בסדר.

- ובטח היה לך נוח לא לחשוב שהרכב עלול לשמש למטרות פח"עיות.

- מצטער, אני תמיד מעדיף לחשוב מה שנוח. להבא אהיה יותר זהיר. הערבי הבא שאמכור לו מכונית, אברר קודם טוב-טוב מה הוא מתכוון לעשות אתה.

שפתיה המכווצות סגרו על פיה. היא הישירה בי מבט נוזף.

- תרשה לי להעיר לך שבאופן כללי אין לי שום דבר נגד הומור, אבל הפעם אתה מתבדח שלא במקום. הוא נראה לך אדם אמיד?

- כן, אמיד למדי. בעל רשת מאפיות. בא במרצדס.

- נכון, יש לו לכאורה רשת מאפיות. ולא נראה לך מוזר שאדם אמיד קונה מכונית כל כך ישנה?

- לא יודע.

- ה'לא יודע' המסוים שלך רומז לי שאולי אתה דווקא כן יודע ושזה כן נראה לך מוזר. אני צודקת שזה נראה לך מוזר?

- זה דורש הסבר, אני מודה.

- יפה. אז מעניין אותי איך בחור אינטליגנט כמוך שלמד באוניברסיטה השיב לעצמו על השאלה, למה שערבי אמיד יקנה מכונית באלפיים שקל.

- אולי בשביל אשתו? אולי הוא חיפש רכב זול לאשה, משהו לנסוע בו בכפר. ואגב, זה היה אלפיים חמש מאות, לא אלפיים.

- תפעיל את הראש, בחור, או שאתה פשוט מיתמם. לערבי שנוסע במרצדס יש כבוד: הוא לא ייתן לאשתו להיראות בגרוטאה.

"האם אתה מסוגל להתנקש בראש הממשלה?

- אז אני באמת לא יודע מה להגיד לך. מה, האוטו הזה שימש לפיגוע? איך יכולתי לדעת? הוא נראה אדם כל כך נחמד!

- תירגע. הרכב, עד כמה שידוע לנו, לא שימש עדיין לפעילות פח"עית. אבל הנקודה היא שכאן זה לא הולנד, וכשמישהו מוכר ביודעין רכב לערבי אז או ש-א': אין לו מספיק רגישות למה שקורה אצלנו, או ש-ב': יש לו מוטיבציה, לא בהכרח מודעת, לסייע להם. התפקיד שלי זה להבין אם המקרה שלך זה א' או ב'.

- סביר ש-א'. כי ב' לא מתאים לי: לרוב אין לי שום מוטיבציות, לא גלויות ולא נסתרות.

- טוב, נעזוב את זה. בוא ננסה משהו אחר. נניח, רק נניח, היפותטית, שקורה משהו לראש הממשלה. מה תהיה התגובה הראשונה שלך?

- אם הכוונה היא שקורה לו משהו רע, נניח התקף לב – התרגשות.

- איזו התרגשות? התרגשות יכולה להיות מצער, משמחה, מכל מיני דברים.

- התרגשות מזה שקרה משהו כאילו חשוב.

דלית שיכלה רגל על רגל. היא יישמה את הידע שרכשה בניהול חקירות, וניגשה לנושא מזווית אחרת. יש לי תחושה שאתה מעדיף לא לדייק, אמרה בשקט. נגיד שראש הממשלה חוטף, כמו שאמרת, התקף לב, ומת. בסולם של אחד עד עשר – כמה אתה עצוב?

- ברמה האנושית, אם אני אחשוב על אשתו, על הכלב שלו, זה ודאי יצער אותי. מבחינה כללית, זה כבר תלוי בעמדות שלו.

- בכל זאת, האם אתה מעריך שהממוצע, בין הרמה האנושית לכללית – כאשר מדובר בראש הממשלה הנוכחי שתיכף יהיה שכן שלך – מגיע לפחות לשש בסולם הדמיוני שלפנינו?

- קצת קשה לדמיין את הצער הזה ולראות כמה יש ממנו.

- מגיע לחמש? פחות מחמש? אני חייבת להגיד לך שפחות מחמש נחשב לרוב בעייתי אצלנו, מבחינת נושא האבטחה.

- לא אמרתי פחות מחמש. יכול מאוד להיות שזה יהיה בדרגה של שש, אפילו שבע, אבל אני חושב שאוכל להתגבר די מהר, אם מדובר בראש הממשלה הנוכחי. לזה התכוונתי.

- כלומר, יש לך משהו נגד ראש הממשלה.

היא רכנה ורשמה משהו בפנקסה השחור הקטן בשקדנות של תלמידת בית ספר. אחר הרימה אלי עיניים רציניות. תראה, היא אמרה, זה לא חייב להיות ממש בעיה. אנחנו דמוקרטיה, כידוע לך. אם יש לך משהו קטן נגדו, קצת ביקורת נורמטיבית, זה לא נורא מבחינתנו.

- כן, זה בערך מה שיש לי.

- ככה אתה אומר. תראה, הבעיה שלי היא לא אתך ישירות. הבעיה שלי היא שאתה בחור תמים וקל דעת, ובגלל המיקום הרגיש של הבית שלך אתה עלול להיראות מטרה נוחה למי שאולי חושב לנסות לפגע נגד ראש הממשלה. האמת היא שארגיש יותר נוח אם תגיד לי שאתה מתכוון לעבור מכאן בקרוב. זה על הפרק?

- אולי, כלומר באופן כללי כן, אבל רק כשיהיה לי כסף לשכור דירה משלי. זה ודאי לא יקרה בחצי שנה-שנה הקרובה.

- אם כך אז נפקח עליך עין בחצי שנה-שנה הקרובה.

- מה זה אומר?

- זה אומר שנבדוק מה קורה אצלך, נקפוץ לבקר מדי פעם, נדבר עם אנשים. יכול מאוד להיות שנרצה להציב מישהו קבוע בחצר הקדמית שלך. זה לא צריך להפריע לך אם אין לך מה להסתיר. וכמובן שנמשיך עם הטלפון שלך. גם עם הסלולרי ועם המחשב.

- ואם אני לא מסכים?

קולה ופניה החמודים התקשחו: אין דבר כזה. זכותנו. ואז מיהרה לחזור לנימה כמו חברית: הדבר היחיד שימנע את כל זה הוא שתעבור מכאן. תגור במקום אחר, איפה שבא לך. מה אכפת לך. מה אתה צריך לשבת כאן בבית של יותר ממאתיים מטר? הבית הזה גדול עליך בכמה מספרים. למה שלא תשכור לך איזה דירת חדר וחצי-שניים, תסדר אותה נחמד.

- אמרתי לך, אין לי כסף לשכור דירה.

דלית התרגזה. אין לך כסף! מסכן שלי. ברור שאין לך. בחור בן שלושים וחמש, עובד יומיים בשבוע. מה, אתה פנסיונר?! אני יודעת בדיוק מה המשכורת שלך. בוא אגלה לך שתי עובדות, ואני בטוחה שתוכל למצוא את הקשר ביניהן: עובדה אחת – אני עובדת שתים-עשרה שעות ביום, כל יום; עובדה שנייה – לי יש כסף לשכר דירה. פשוט מאוד. ואתה, לעומת זאת, במה אתה משקיע את הזמן שלך? בכלום! יושב כאן לבד או עם החברים שלך. ומה אתם עושים? מקשקשים. בטח גם הם בקושי עובדים ובוכים שאין להם כסף. שמע לי, בחור, זו יכולה להיות ההזדמנות שלך להתעורר.

- תראי, דלית, אמרתי לה, ההערות שלך מוגזמות ולא לעניין. אפילו הוריי לא מרשים לעצמם לומר לי דברים כאלה.

- חבל מאוד. כי מישהו היה צריך כבר מזמן להגיד לך שבחור בן שלושים וחמש לא אמור לעבוד רק יומיים בשבוע, שמונה שעות ביום שלישי ועשר שעות ברביעי. ממש פרימדונה. עיתונאי! לא ייאמן איך זה עולה לכם לראש.

- גברתי הצעירה, הרמתי קול, החוצפה שלך עוברת כל גבול. אם תמשיכי עם הנימה הזאת, אאלץ לבקש אותך לצאת מהבית שלי.

- אתה צודק מאוד, היא חייכה בשביעות רצון. חרגתי מגבולות הטעם הטוב, ודאי! ואני יכולה עכשיו להגיד לך שבכוונה הלחצתי אותך ככה, כדי לראות איך תגיב. לפעמים זה חלק מהג'וב, לחרוג מגבולות הטעם הטוב. במקצוע שלי חורגים לפעמים מגבולות הטעם הטוב כדי להשיג תוצאות, כי יש דברים קצת יותר חשובים מהטעם הטוב.

- טוב, אמרתי, את זה אני דווקא יכול להבין. אז איך היתה התגובה שלי?

- התגובה שלך מצאה חן בעיני, היא אמרה בחיוך שחשף את השן הסוררת. תקיף אבל מנומס. תגובה של אחד שיודע לשמור על איזון ולא נסחף אחרי פרובוקציות, אבל עומד על שלו.

- אני שמח לשמוע, הודיתי, ויש לי רק תיקון קטן בשבילך. בניגוד למה שאמרת, אני לא עיתונאי, אלא גרפיקאי שעובד בעיתון. יש הבדל בין הדברים, ואדם בתפקידך אמור לדעת אותו. את בכלל יודעת מה עושה גרפיקאי?

חיוכה נמחה חיש קל מפניה. תירגע, בחור, אמרה בצינה. אין צורך בזלזול הזה. אני יודעת שמה שאתה עושה בעבודה שלך זה בערך מה שעושות בנות בשיעור מלאכת יד ביסודי, משחקות בטושים וצבעים, מציירות קווים וקישוטים ואותיות, רק שאתה עושה את זה על מחשב ומקבל על זה כמה גרושים. מה שאתה אולי לא יודע, זה שלא משנה מה בדיוק אתה עושה בעיתון, מספיק שאתה נמצא שם כדי שתספוג את הערכים וההשקפות שיש שם, את הציניות והנהנתנות, את הראייה החד-צדדית של המצב הפוליטי, את הזלזול באתגרים הבטחוניים, הזלזול שהפגנת קודם עם הבדיחה הטיפשית על הערבי הבא שתעשה אתו עסקים.

- את מדברת כמו מישהי שעבדה בעיתון, גיחכתי. כי זה תיאור די מדויק של מה שקורה שם. אנחנו פשוט יושבים לנו במערכת כמו אלים ונהנים לזלזל. אין לנו שמץ של כבוד או הערכה לאנשי זרועות הביטחון שמסכנים את עצמם יום ולילה כדי להגן על ניהיליסטים כמונו. אנחנו גם מעשנים שם סמים. את הנשק שהיה לי מהמילואים הלוויתי לבחור בשם אחמד תמורת חתיכת חשיש. הוא עוד לא החזיר לי אותו. אולי שכח.

היא הביטה בי בשקט, בהבעה של מורה קשובה המתמודדת עם תלמיד עקשן.

- אתה מנסה לזעזע אותי, קבעה. בסדר, אני אוהבת אתגרים. הבעיה היא שלא עשית יום אחד מילואים, ולא היה לך שום נשק להלוות לאף אחד. אין הרבה דברים שאני לא יודעת עליך. אם אתה באמת רוצה לזעזע אותי תגיד לי שאתה חושב לפגוע בראש הממשלה. משהו כזה. משהו עם בשר, אבל שלא אוכל לאמת או להפריך אותו, כי זה בגדר כוונה שיש לך בתוך הראש. וזה דבר שאין לי דרך לברר אותו, מה קורה בתוך הראש שלך. אם תגיד לי שאתה מתכוון לפגוע בראש הממשלה, לא תהיה לי ברירה אלא להאמין לך. אתה רוצה להגיד לי משהו כזה?

גיחכתי בעצבנות. השיחה התחילה להלאות אותי, הרגשתי שאני כבר לא נינוח, שאני צריך להתגונן. השן הבולטת שלה היפנטה אותי. היא נבלעה בפה חסר השפתיים ונחשפה חליפות, כמו פנס של מגדלור, מפתה אבל מסוכנת. לא היה לי מה להגיד לה. לא רציתי להגיד לה שום דבר. רציתי שתלך כבר ותשאיר אותי לבדי עם מחשבותי העצלות. אבל היא התבוננה בי בציפייה, לועסת את העט בשיניה.

אחרי שתיקה קלה היה ברור שאני חייב כבר לענות. עשיתי זאת בלי חשק: אם היתה לי כוונה כזאת, אמרתי לה, לא הייתי מספר לך עליה, נכון? חוץ מזה, אם אני לא מרוצה מראש הממשלה, פשוט אמשיך לא להצביע לו גם בבחירות הבאות.

- כלומר, יש לך ביקורת אבל אתה מאמין בשיטה.

- לא כל כך. אבל זה מה שיש.

- תשובה יפה. השארת הכל פתוח. לא הכחשת כוונה או לפחות נכונות להתנקש בראש הממשלה, ולא אישרת. הבעיה היא שאני לא יכולה להשאיר מצב כזה באוויר. צריך לקחת אחריות על מה שאומרים.

היא מנסה לבלבל אותי, חשבתי. חשוב לשמור על קור רוח.

- זו את שדיברת על התנקשות, לא אני, הזכרתי לה.

- עכשיו נבהלת, אני רואה. אתה בטוח שזו אני שהזכרתי התנקשות? אני לא בטוחה בזה. אולי זה היית בעצם אתה?

- את יודעת שלא. אל תבלבלי לי את המוח.

- אז אתה טוען שאתה לא רוצה שמשהו יקרה לראש הממשלה? שמישהו או משהו יפגע בו? אתה רוצה להגיד לי שהוא יקר ללבך?

- לא, הוא לא יקר ללבי. מצדי שיילך לעזאזל. אני איש שמאל ובתור שכזה אני לא מרוצה מראש הממשלה שלנו. והאמת שזה לא ייראה לי אסון כל כך גדול אם מישהו או משהו יפגע בו. אני לא אוהב אותו. בכלל לא. לא אוהב שום דבר שהוא עושה ואומר. אם להתבטא בחופשיות, אני חושב שהוא ממש אפס ושהוא מזיק ושעדיף שיפונה מהתפקיד.

זיק חולף ניצת בעיניה. היא נראתה פתאום מרוצה. בסדר, היא אמרה. אז האם יהיה מדויק לומר שבתנאים מסוימים ובמצב נפשי מסוים ניתן יהיה לשכנע אותך שצריך להוריד את ראש הממשלה, גם באמצעים פסולים, למשל להתנקש בחייו?

הדלקתי סיגריה. היא עקבה אחר תנועותיי כאילו הן מסגירות משהו. הצעתי לה את החפיסה והיא הגיבה בניד ראש קטן ומבטל, עיניה נעוצות בעיניי, מנסות לחפור בהן.

הסיגריה היתה דבר בעתו. היא הרגיעה אותי. נשפתי באיטיות את העשן היעיל. מי יודע, אמרתי בשקט. יכול להיות שהאדם הנכון ברגע הנכון היה יכול לשכנע אותי שצריך להוריד את ראש הממשלה, כמו שאת מכנה את זה, בכל אמצעי. יכול להיות. אולי אפילו לא יידרש שכנוע ממושך. מה שבטוח זה שלא ממש חשבתי על זה עד כה באופן ברור או מעשי.

היא נדרכה אבל ניסתה להסתיר את זה. אנחנו מתקדמים, אמרה בקול של מורה. דבר חופשי. רק אני ואתה כאן. אתה ואני. אז עכשיו, אתה אומר, הרעיון לא נראה לך כל כך, בוא נאמר, הזוי.

- נכון, נשענתי לאחור, מעשן ומעשן. הזוי הוא לא נראה לי. הרי כבר עשו את זה כאן וגם במקומות אחרים. אין ספק שלפעמים אין דרך אחרת להביא לשינוי במצב הקיים. בואי נאמר שתיאורטית זה אולי רעיון קביל, לחסל ראש ממשלה. כלומר, אם מי שמתכוון לעשות את זה בטוח שהחיסול הזה יציל חיים של הרבה אחרים. מנקודת מבט כזאת זה מעשה טוב ואמיץ, לא?

היא חזרה אחרי בשקט כמהופנטת: מעשה טוב ואמיץ, הא?

אין מה לומר, נהניתי ליפול בפח. האישית הלוחצת של האשה הצעירה הזאת גרמה לי לרצות לספק את הסחורה. הצצתי בה מהצד, הגנבתי מבט לשדיים כדי לצבור קצת ביטחון, כדי להימלט מהתמימות התינוקית שנקלעתי אליה באשמתה. חייכתי אליה ונעצתי בעיניה מבט גברי.

ברור לך שמה שאמרתי הוא רק תיאורטי. אין לי כוונה לירות באף אחד. אני הרי לא מסוגל לפגוע בזבוב.

כצפוי, נתקלתי בחומה בצורה. לא צריך שתירה במישהו, היא אמרה, ובקשר לזבוב, אתה באמת לא נראה לי גבר שיש לו דם להרוג. אבל זה לא חשוב. מספיק שתיתן למישהו אחר, מישהו שהוא מספיק גבר כדי לעשות, לא רק לדבר, מספיק שתיתן לו להשתמש בבית הזה. זה מספיק. וזו לא סכנה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנה.

נאנחתי. הרצינות התהומית שלה התחילה לשעמם אותי. טוב, אמרתי. אל תרשו לעצמכם להתעלם. אתם מוזמנים לא להתעלם כאוות נפשכם. עכשיו, גמרנו כאן?

- ממש לא. אתה צריך להבין דבר אחד. עכשיו אתה לא יושב ומתפנן עם החברים שלך. עכשיו אתה בעולם האמיתי. איתי אתה מדבר, עם חוקרת מלשכת האבטחה במשרד ראש הממשלה. אם לי אתה אומר דברים כאלה, אתה חושב שזה יכול לעבור בשקט?

תראי, אמרתי לה, זע באי נוחות בכיסא. אמרתי לך מה שרצית לשמוע. ובעל כורחי הוספתי: בכל זאת, בחורה צעירה ונחמדה כמוך... שריר לא זע בפניה הקשוחות. טוב, ויתרתי, אמרתי לך מה שרצית לשמוע, חזרתי בעצם על מה שאת עצמך אמרת לי, הסכמתי איתך. אפשר להתקדם לשלב הבא. מה השלב הבא? מה, תעצרי אותי? תעלימי אותי במרתפי השב"כ? הרי אין לך הוכחות.

היא גיחכה והכריזה: אני לא צריכה הוכחות. מספיק החשד שעוררת בי לגבי מה שיש לך בראש. אנחנו לא צריכים למצוא מתחת למיטה שלך רובה צלפים. למרות שנחפש שם, תהיה בטוח, נחפש כאן בכל חור – אם נחשוב שזה דרוש. התפקיד שלי זה רק לבדוק מה יש לך בראש ולאתר ממצאים חשודים. אתה צריך להבין שמבחינתנו גם מחשבות נחשבות למסוכנות. מחשבות מובילות למעשים, גם מחשבות בטלות של אחד כמוך שכאילו לא ממש אכפת לו. גם מחשבות שאתה טוען שהן בעצם לא שלך.

שתיקה כבדה נפלה בינינו, היא עם מחשבותיה, אני עם מחשבותי. לבסוף היא קמה ממקומה

. טוב, אמרה, נדמה לי שהגענו כאן למשהו. היא יישרה את חולצתה. תודה על הזמן שהקדשת לי, אמרה רשמית וסגרה את שפתיה הצרות על השן הבולטת. היא העבירה מבט אחרון ומסכם על הסלון, ואחר כך עלי. ליוויתי אותה לדלת. לפני שיצאה אמרה: אנחנו נמשיך לטפל במקרה שלך אז אני מבקשת שתהיה זמין. תודה על שיתוף הפעולה. והסתלקה.

אחרי שהלכה ביתי נראה לי שונה, עגום יותר, מוזנח יותר, כאילו מבטה של הפקידה הבטחונית הצמית לא רק אותי, אלא גם אותו. ניגשתי לחלון והשקפתי אל הבית ממול. חדרי השינה שבקומה השנייה היו מוארים ותריסי החלונות פתוחים. פועלים עסקו שם בהרכבת ארון, הארון של ראש הממשלה. אחזתי בידי רובה דמיוני, רובה צלפים עם משתיק קול, מיוחד להתנקשויות, וכיוונתי אל המטרה.

מתוך "השכן המסוכן", בועז יזרעאלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 136 עמ'