להתאהב במרצה - כמו להתאהב בשחקן קולנוע
בהתחלה הוא היה גבוה ותו לא. ואז, במהלך ההרצאה, הוא נהיה גם חתיך, גם חכם, וגם נחמד. אני שואלת את שאר הנוכחות בחדר אם זו רק אני, או שהוא פשוט מושלם. הן מחייכות ומהנהנות בחיוב. רשימות מספסל הלימודים
אני מחפשת מקום לשבת ומפלסת את דרכי בין המון בחורות שבאו להרצאה מאותה סיבה שאני באתי - המרצה. יש עוד כמה שהגיעו מפני שנושא ההרצאה מעניין בפני עצמו, אבל אלו רק הגברים שבחדר.
בהתחלה הוא היה גבוה ותו לא. ואז, במהלך ההרצאה, הוא נהיה גם חתיך, גם חכם, וגם נחמד. אני שואלת את שאר הנוכחות בחדר אם זו רק אני, או שהוא פשוט מושלם. הן מחייכות ומהנהנות בחיוב. יש לי אישור שכל מה שראיתי בו באמת קיים ואני לא הוזה.
ההרצאה נגמרת. עוד לא הספקתי להכניס את הדפדפת לתיק, וכבר עומדים אצלו בתור לשאול שאלות. אני מתבוננת מהצד ומזהה את המבלפות, אלו שכאילו סקרניות, אבל בעצם אין להן כל כך מה לומר, והן בעיקר מתמקדות בזריקת מבט של "תסתכל עליי". היו גם מעטות שהסתפקו בישיבה בהרצאה ויצאו באדישות.
מיהרתי גם אני החוצה, לא מפני שאני מסתפקת בשעה וחצי במחיצתו, אלא כדי לתת לאחרות להגיש מועמדות קודם, ולהפציץ בבוא הזמן.
האם הוא פנוי להצעות ואיפה אפשר למצוא אותו בערבים?
אני מקלידה את שמו באתרי חיפוש ומנסה לדלות כמה שיותר מידע. מופיע לי מיקום העבודה שלו, קצת רזומה מקצועי, איזה הרצאות נוספות יש לו, אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי: האם הוא פנוי להצעות, ואיפה אפשר למצוא אותו בערבים, כך שנוכל להיפגש במקרה. אם לא כתוב כלום על אשה בחייו, הוא לא עונד טבעת, ונראה שהוא מסתכל עליי, זה אומר שיש לי אור ירוק ואני יכולה להתחיל את הנסיעה קדימה.
התחלתי לקרוא המון ספרים בתחום שבו הוא עוסק, כדי למשוך את תשומת ליבו ושהוא ישאל את עצמו מי זו החכמה הזו. בנוסף, התחלתי להשקיע בהופעה החיצונית. תחסכו ממני מה אני חושבת על בחורות שמגיעות לאוניברסיטה כאילו באו לבלות במסיבה, עם נעלי עקב, שכבות עצומות של איפור ומחשוף שלא משאיר מקום לדמיון. אבל חשבתי שקצת יותר להקדיש תשומת לב למראה החיצוני לא יכול להזיק, גם אם זה אומר להחליף כמה פעמים בגדים לפני שיוצאים מהבית.
בהרצאה הבאה ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ואמרתי לו שההרצאה היתה מעולה. "תודה רבה, טלי. אם את רוצה אני יכול להמליץ לך על המון מאמרים בנושא", אמר בחיוך הורס, והחזקתי את עצמי לא להתנפל עליו בנשיקה. "בטח, אני אשמח", השבתי ונתתי לו את הכתובת מייל שלי.
מאז זה כבר היה קל. כשהייתי נכנסת לשיעור הוא היה אומר "שלום טלי", ואני התמוגגתי מאושר רק מלשמוע איך הוא אומר את שמי. השיחות בינינו התחילו לזרום, ואני חיכיתי בקוצר רוח כל השבוע שיגיע כבר השיעור.
הוא בטח מחכה לסוף הסמסטר, אני חושבת לעצמי
עוד מבט:
איסור קשר עם מרצה: מה הפטרנליזם הזה לכם?
האמת העירומה
מה מטריד אותנו כחברה ביחסים בין-אישיים במסגרות בהן יחסי הכוחות ההתחלתיים בין הצדדים אינם שווים? באיזו מידה אנחנו מעוניינים בהתערבות המדינה באמצעות חקיקה במקרים של יחסים בין מעסיק לעובדת, בין מפקד לחיילת? האם מדובר בנשים צעירות, או בילדות קטנות וחסרות ישע?
אמצע הסמסטר. אני חכמה יותר, מטופחת יותר, אנחנו מדברים לא מעט, אבל הוא לא מזמין אותי לצאת. הוא בטח מחכה לסוף הסמסטר, אני חושבת לעצמי. אחרי הכל הוא המרצה שלי ואסור לו להתחיל איתי. אבל כמה אני יכולה לחכות? בא לי להגיד לו תתקדם בבקשה, אתה עושה פקק.
ואז זה קרה. בשיא האדישות, כאילו בדרך אגב, הוא אמר את המילה - "אשתי". הרגשתי שהלב שלי נשבר. כל כך הרבה תכננתי, חשבתי, פינטזתי. מה אני עושה עם כל זה עכשיו? הוא לא יכול היה להגיד את זה קודם? בשיעור הראשון, כשהציג את עצמו, הוא היה צריך להגיד: "בנות, אני נשוי, נא לעבור הלאה".
הרציונל והרגש שלי נמצאים במלחמה. אני אומרת לעצמי שבטח לא התאהבתי בו, אלא בעמדה שהוא נמצא בה, שאולי הוא לא כזה מושלם כפי שאני חושבת, ובטח אם הייתי מכירה אותו לעומק הייתי מגלה אישיות אחרת - של מישהו שלא תמיד חייכן ונחמד, לפעמים לא סבלני, אולי מישהו שמשקיע את רוב האנרגיה בעבודה ובקושי מתפנה לבת-זוג. הרי מאוד קל להתאהב במישהו שרואים פעם בשבוע במשך שעה וחצי . זה כמו להתאהב בשחקן קולנוע - את מתאהבת בדמות שהוא משחק. אני ממשיכה לשכנע את עצמי שהוא בכלל לא מושלם, ושאני בניתי אותו כפי שאני רוצה שהואיהיה.
בוווווווווווווווווום. טראח. הרגש מתפרץ לשיחה שלי עם עצמי. איך את חושבת את הדברים האלה? את לא רואה איזה מקסים הוא? כמה פעמים כבר פגשת מישהו שמדיר שינה מעינייך מרוב התרגשות לראות אותו? את באמת מאמינה בדברים שאת אומרת?
זה לא משנה, אומר לי השכל. גם אם יש לו את זה, הוא נשוי, ואת לא רוצה להשקיע זמן ואנרגיה בקשרים לא רלוונטיים. הקמפוס מלא באפשרויות אחרות. בטוח יש שם מישהו אחר.
אני מחליטה להיות רציונלית ולהתעלם מהרגש, שרק מקשה על העניינים. נגמרה הפנטזיה. נחתתי על הקרקע. מה יש כאן מעניין? אני בודקת את השטח, בתקווה שאובייקט חדש יצוד את תשומת לבי ויקל עלי את מלאכת ההתנתקות. חשבתי שבין רבבות סטודנטים המשימה תהיה קלה. אני צריכה רק אחד, ויש כאן אלפים.
אז חשבתי. פה ושם אמנם מתהלכים כמה פוטנציאלים, אבל זה לא בא באופן טבעי כמו עם ההוא. אני מרגישה שאני משכנעת את עצמי לרצות אותם.
על מי אני עובדת. הרגש למרצה לא נעלם, אלא רק הוריד הילוך. אני חושבת עליו ותוהה: מה, ככה נפרדים אחרי כל מה שעברנו יחד?
האימייל של טלי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
