"תשמע אחי, זה לא סתם עוד פאב, זה 'פאב המזדיינות'", כך תיאר באוזניי חברי לסצנה התל אביבית את הפאב אליו יצא כמה ימים קודם לכן. "ובמה הוא שונה מכל פאב אחר שמגיעים אליו גברים ונשים?", הקשיתי. "לא יודע, אבל העובדות מדברות בעד עצמן", המשיך וסיפר על אי אילו בילויים באותו פאב שהסתיימו אצלו בדירה, או מינימום על ספסל ברחוב שבו שוכן אותו מקום מופלא.
מבחינתי, כל פאב, מועדון, מקום עבודה או מדרכה הם מקום פוטנציאלי לפגוש את בנות המין השני, לאו דווקא למטרה זו. בעצם, כל מקום על הפלנטה הזו הוא מקום אפשרי לפגישה עם אשתך לעתיד, שלא נאמר גרושתך ואם שלושת ילדיך. אה, ובעליה החוקיים והיחידים, של דירת ארבעת החדרים שרכשתם בהוד השרון. אי לכך, ואולי למרות זאת, הגעתי בסופו של אותו שבוע למקום הפשע.
השעה היתה שעה מוקדמת ליציאה בערב שישי, אבל הוסבר לי מראש אם נבוא חצי שעה מאוחר יותר, כבר לא נמצא כבר מקום על הבר, מה שהתברר כנכון בדיעבד. כך יצא שהיינו שלושה, ישובים זה לצד זה, מחייכים לברמנית ובוחנים את השטח.
מצד ימין שלי, ישבו שתי בחורות שהיו באמצע שיחה סוערת, שהופרעה רק על ידי אוכל ושתיה שהן הזמינו. הרבה שתיה. כקונטרה מצד שמאל שלי ננעץ מרפק שהיה מחובר לחבר שלי, שיחד עם החבר השני האיצו בי לעשות את ה"מהלך".
מעולם לא התחלתי עם בחורה "סתם כך". תמיד זה פשוט קרה. היכרות מקרית, שידוך, גורל אכזר. אבל לך תסביר להם שמה שלא עשית במשך 35 שנות חיים, קשה מאוד להתחיל לעשות עכשיו. בלית ברירה נותרתי לבד במערכה. עם כל הציוד, אבל ללא מפות ניווט.
כאן באו לעזרתי כוחות טבע שגרמו לפאב להיות עוד יותר קטן ממה שהוא, וכך יצא שבלי כוונה ידה נגעה בידי. בפעם הראשונה שזה קרה, היא ביקשה סליחה ואני עניתי בטון גברי ומסוקס ש"זה בסדר". בפעם השנייה כבר חייכנו אחד לשנייה חיוכים מפגרים.
באינטראקציה השלישית בינינו הבחורה כבר הציעה לי להרים כוסית צ'ייסר איתה ועם חברה שלה, ולמרות שהיתה רוויה באלכוהול עדיין לקחתי את המחווה כמחמאה וטפיחה על האגו. חבריי הביטו במפלצת שיצרו מדברת, מתבדחת, ו"אפילו" נוגעת קלות בידה של הבחורה שמצידה לא נשארה חייבת. אבל כמה דקות אחרי כן, כשהברמן הנוסף מזג כוסית אלכוהול רק לחברה שלה, הבנתי שלא הבנתי כלום.
עוד כמה דקות מאוחר יותר הבחורה וחברתה הגדילו לעשות ושילמו חשבון שיכול היה בשקט לכלכל שתי משפחות וחצי למשך חודש וקצת, ויצאו את הפאב, לא לפני שנפרדו לשלום. "נו, יש לפחות טלפון ?", שאלו חבריי המרפקיים. "איזה..", עניתי, "יצאתי פארש".
בתור מעשן לשעבר, ולמרות חוק העישון שנדרס ונרמס בכל לילה ולילה, אין לי בעיה עם העישון מסביבי, אבל הריח שנשאר, זה כבר יותר מדי. הוא נדבק לכל חלקי הגוף ולכל הבגדים, אפילו לתחתונים.
כך מצאתי את עצמי דן ביני לבין עצמי בסוגיה הנ"ל במקלחת, אחרי שהגעתי נטול כוחות ונטול טלפונים. חבל, זה דווקא יכול היה אחלה נושא לשיחה.
האימייל של אמיר
