נערת הזוהר

אלה יבלונסקי נולדה באוקראינה ב-1973, עלתה לארץ לבדה ב-1990 ונקלטה בקיבוץ גן-שמואל. היא עובדת כאחות אחראית בחדר ניתוח לניתוחי לב ילדים בבית חולים "תל השומר". ספריה הקודמים הם "אפס טעויות" ו"חגים לא יהודיים". ספרה החדש "שלושה גשמים" יוצא בימים אלה בהוצאת מודן. 
 

זוהר צפוני

במטבח היה זוהר צפוני. כתם אור מתעתע בחושך, שלולית קרה של פנינים כתושות. שרה הכירה אותו מייד, הצבעים הלא־משתלבים נראו מושלמים יחד. החיוורון של הירוק, האצילות של הסגול, הבנאליות של הוורוד נשפכו והתקרשו באוויר. שרה עמדה עוד כמה שניות ליד הפינה המוארת, אחר כך סגרה את דלת המקרר. הנורה הקטנה נחנקה, נבלעה בחזרה לתוך המעיים המכָניים, הזוהר הצפוני נעלם. החושך התנפל מייד. נהיה מפחיד. שרה נזכרה במריבה עם השיפוצניק שעיקם לגמרי את הרצפה.

- המקרר כל הזמן נפתח מעצמו! באמת, אתה לא רואה שיש כאן שיפוע במטבח? הוא לא נעלב.

- הכול עקום בבית שלך, גברת, מה אני אעשה בקשר לזה?

גם שרה לא נעלבה. הכול היה עקום בבית של שרה ולא היה הרבה מה לעשות בקשר לזה.

שרה לא התרגשה במיוחד מחייה העקומים. כי בפנים, בין כל הצינורות המפרישים והקונסטרוקציות הנחוצות, הסתתר בתוך שרה עוד משהו. זה היה משהו בגודל מדליון־סבון ריחני שסבתא רוזה היתה מניחה בין המצעים המעומלנים בארון. במקום ריח לבנדר, המדליון בתוך שרה הדיף הרגשה. עכשיו שרה היתה עייפה מכדי לחשוב מתי נתקלה בה בפעם הראשונה. היא רק ציינה לעצמה שיש לה הרגשה כזו בכל פעם שהזוהר הצפוני מתפרץ מן המקרר. זאת היתה הרגשה ברורה שהחיים האמיתיים עוד לא התחילו, שכרגע זאת טיוטה ראשונית כתובה במהירות על נייר טואלט. תמיד תוכל לתלוש עוד חתיכה מהגלגל.

שרה עבדה בערבים במסעדה סינית פינתית, שם הכניסה פתקים קטנטנים לעוגיות המזל הסיניות וקיבלה הזמנות טלפוניות למשלוחים. היא האמינה ביד המזיזה את הצורות הזעירות של בני־האדם ביקומנו המעורפל, לכן מעולם לא

התלבטה יותר משתי דקות בקשר לפתק. ואם ההזמנה לא היתה מוצלחת מספיק לטעמה, היא פשוט היתה רושמת "עוף בליצ'י" במקום "בקר בשום". רוב הלקוחות מעולם לא ידעו איך באמת אמור להיות מספר 16 בתפריט של מסעדת 'ואן־טאן'. המנהל הסיני של המסעדה נראה הכי־קרוב־משפחה של קופסת קרטון ובה אטריות אורז. הוא היה קומפקטי, חלקלק, נוטף שמן.

בהתחלה חשש לקבל את שרה לעבודה, אבל עם הזמן הבין שעשה בחירה נכונה. היא לא עשתה עניין משבתות וחגים, וספקים מסוימים הבינו רק את העברית של שרה. בלילה, הפעמון המשועמם בכניסה היה נפרד בצלילו האדיש מהלקוח האחרון ומשפחתו של "הקופסה" היתה אוכלת ארוחת ערב. שרה מעולם לא הצליחה לספור את הסועדים המצייצים. הם השתקפו זה בעיניים ההפוכות של זה, ליהטטו במקלות האכילה ורעשו בשקט מסביב לשולחן עמוס מיליוני צלוחיות לבנות. בהתחלה שרה התביישה לשבת לאכול איתם, וגם אם ישבה, תמיד בסוף נשארה רעבה. אבל עם הזמן הבינה איזו הקלה זאת לסעוד עם אנשים שמדברים סינית בלבד.

היום היה במסעדה ערב מעייף ואיטי. השעון שעל המדף ליד הבובה של סנטה־קלאוס עיצבן אותה, ושרה הזיזה את סנטה הלבוש במעיל האדום כדי להסתיר את הזמן הזוחל. כשהסינים התחילו סוף סוף את ארוחת הערב המאוחרת שלהם, שרה רצתה ללכת. היא השאירה את הברווז בתפוזים האהוב עליה באמצע, התנצלה, לקחה את הצעיף ויצאה החוצה. רק ברחוב היא נזכרה שלא אמרה לילה טוב לזקן צ'אן. היא תמיד היתה מנומסת כלפיו, כי אף פעם לא היתה בטוחה שהוא יחיה עד הבוקר הבא.

הזקן צ'אן היה זקן כל כך שכבר התחיל את חייו מההתחלה והצמה הלבנה שלו חזרה להיות שחורה. הוא היה קושר את הצמה סביב המותניים בכל פעם שרצה לקחת דג מהגיגית. צ'אן הוציא את זימי הדגים במהירות כזאת שהדגים המשיכו לבעוט בזנב עוד שעה שלמה אחרי מותם. אחר כך הוא היה אוסף את הזימים בכיס סינר הניילון ומביא אותם לצב המים שלו, היחיד בעולם שעוד ראה את הזקן צ'אן כשהיתה לו צמה קצרה.

שרה יצאה החוצה. הערב עוד לא נגמר, אבל הלילה כבר התחיל. השמיים האפורים לחצו על כתפיה. היא נעמדה לא רחוק מתחנת האוטובוס והרימה יד למונית. מרצדס לבנה התקרבה אליה, שרה נופפה לה, אך במקום לעצור, המונית זינקה בעצבנות, עפה ליד שרה והשאירה צליל מוזר בתוך שובל מסריח. שרה התחילה לקלל כשפתאום קלטה שהצליל המוזר הזה נשמע לה מוכר. זה היה אותו צליל שמשמיע סרטן גדול בידיו של צ'אן כשהזקן שובר לו את השריון ומכניס אותו למרק. שרה אהבה את מרק הסרטנים, אבל אין מה להשוות אותו לברווז בתפוזים.

יבלונסקי, ספר שלישי (צילום: הלה פלר)

- סליחה? נשמע קול. סליחה, את יכולה בבקשה להסתכל לי על הגב? בחורה בשמלה פרחונית התקרבה אל שרה. אני עמדתי פה מאחורי העמוד הזה, ופתאום משהו דקר אותי מאחור, את יכולה להסתכל שנייה? הפרחונית עשתה תנועה של רקדנית המחבקת את עצמה ביד. שרה ראתה עוד מונית פנויה עוברת, אך לא הספיקה אפילו להרים את היד. מאיפה זאת נפלה עליה עכשיו?

- טוב נו, זוזי לפה. זוזי, פה יש אור. תסתובבי רגע. מה זה, לעזאזל?

רסיס זכוכית בגודל בננה קטנה היה תקוע בגב הפרחוני. הבד נחתך בווירטואוזיות של מנתח מנוסה. טיפת דם לא נראתה, רק סנפיר שקוף של דג זכוכית. הבחורה עמדה זקוף, כנראה לא הרגישה כאב, הרסיס חדר במהירות לתוך הרקמות ואטם כמו פקק את הקרעים בכלי הדם.

הצליל הזה של שריון הסרטן, בטח המונית ניפצה בקבוק זכוכית שהיה זרוק על הכביש, חשבה שרה. לכי תדעי איפה הוא נתקע שם אצלה, ואם זה חדר עד הלב.

שרה בהתה בגבעול הצוואר הלא־מוכר לה עד לפני רגע. היה צריך להגיד משהו.

- יש לך רסיס תקוע בגב. אל תפחדי, זה בסדר... בכלל לא מדמם, רק נראה קצת מפחיד. באמת.

שרה נורא התעייפה פתאום, הברכיים הפכו לספוגים. היא התיישבה על המדרכה.

- תגידי, השמלה שלי קרועה? מה את יושבת על המדרכה? כולם יורקים פה. לבחורה עם הרסיס לא כאב בכלל. שרה נחנקה, היא הרגישה את ידו של הזקן צ'אן מושכת את הזימים שלה החוצה, והתחילה לתפוס בפה פעור את שאריות בצק השמרים הצמיגי שעד לפני רגע היה סתם אוויר מובן מאליו.

- תגידי, מה, את דפוקה? איזה שמלה קרועה־לא קרועה? אני אומרת לך שיש לך חצי בקבוק בלב! מה, את לא הרגשת כשחטפת את זה? אז מה את רוצה שאני אעשה לך עכשיו? את מסתובבת לי פה בלילה רק בשמלה ועוד מעט חורף. אין לך סוודר?

- את דפוקה. הלב מלפנים לא מאחור. הבחורה התחילה לצעוד והסנפיר בגבה שרט את הלילה שבינתיים הצטבר מסביב.

- הלו, לאן את הולכת? אסור לך לזוז. חכי, אני אומרת לך! בחושך בכלל לא רואים את הרסיס, ציינה לעצמה. הבחורה עצרה והסתובבה. שרה ראתה שהיא בוכה.

- אין לך שום תרבות שיחה! יש לי סוודר, אבל הוא נשאר בבית. אני ברחתי מהבית ואין שום סוודר כרגע. ברור לך?

הזקן צ'אן - היה ברור לשרה, הוא יכול להוציא את זה.

- תקשיבי, מתוקה, היא דיברה הכי רגוע שיכלה. סליחה שאמרתי שאת דפוקה. אנחנו נלך לאט לאט עד הפינה שם, למסעדה הזאת, את רואה? אל תדברי ואל תעשי כלום, טוב? רק אל תעשי כלום.

מאה עשרים ושבעה צעדים ספרה שרה, ועזבה ידה של הבחורה רק אחרי שפעמון הכניסה השמיע את קולו המתכתי ואשתו של "הקופסה" פתחה את הדלת.

באותו רגע הבחורה עם הזכוכית בגב התעלפה. הסינים השכיבו אותה על הבטן. שרה ניסתה להסביר, אבל הכול נמרח לה קצת. צ'אן צקצק בשפתיים, קשר את הצמה שלו סביב המותניים, התיישב על כרית משי אדומה שעליה דרקונים יורקים להבות אש ולחש משהו בסינית.

• "זוהר צפוני" היא הנובלה השנייה ב"שלושה גשמים - שלוש נובלות",  הוצאת מודן,  152 עמ'