יאצק נופל וקם

יאצֶק דֶנֶל, יליד 1980, הוא סופר, משורר וצייר. הוא נחשב לאחת הדמויות הצבעוניות בתרבות הפולנית העכשווית. הוא גיי מוצהר שנוהג להתלבש בפראק, מגבעת גבוהה ומקל הליכה בעל טופ כסוף. "ללה" הוא ספרו הראשון שזכה  לשבחים ותורגם למספר שפות. הוא עוסק בסבתו של המחבר שנולדה ב-1919 וגדלה בתקופה הקשה ביותר בפולין. יחד איתה הוא מנסה לשחזר את הסיפורים שסיפרה לו כילד תוך כדי שהיא שוקעת לסניליות.

כבר עכשיו הבית באוֹלִיבָה נראה אחרת. וכשסבתא תמות, והיא תמות במהרה, ואני יכול לכתוב זאת במלוא השלווה, כי ראשית, מזמן השלמנו כולנו עם המחשבה הזו, ושנית, היא ממילא לא תקרא זאת לעולם, משום שאינה קוראת עוד - הכול ישתנה לבלי הכר. החפצים ייכנסו למניין הירושה ויהיו מוכרחים למצוא לעצמם מדפים אחרים וארונות בדירות אחרות.

דנל. מסתובב בפראק, מגבעת גבוהה ומקל הליכה (צילום: אמיליאן סנרנסקי)

סטֶנדַל עם הקדשתו של יוּלֶק, שעמד בשלושים השנים האחרונות לצדם של שלושת הרומנים מאת פלוֹבֶּר, יעמוד בין ספרים אחרים. ומה יהיה על אוסף כלי הזכוכית, ובו שלוש מאות או ארבע מאות אגרטלים, גביעים, כוסות ובקבוקים אדומים, כחולים, צהובים-ירקרקים, עם בועות אוויר ובלעדיהן, זוהרים, סדוקים, וגם הם מכוסים שֵיבה?

כשהיא יושבת כך כמו קיסרית סינית ישישה וזכר השלטון והחובה ממנה והלאה, עטופה כולה בשמיכות צמר ולבושה מעילים ארוכים, ובסופו של דבר רזה כל כך, קלה וקטנה, עד שקשה לחבר בינה לבין הזיכרון שלנו, שבו אין מקום לקינוח האף, לחיתולים ולשתיקה המתמשכת. מה שנותר הוא חיוכה - לכן אנו יכולים להתנחם במחשבה שהיא מאושרת בדרכה, אך הדבר דומה לדיבורים על רגשותיה של רקפת או של שונית-אלמוגים.

ובכן, זהו סופו של הסיפור. והיכן תחילתו? אולי בליסוּב? בליסוּב הקטנה, המוזנחת, שריח תפוחים שנשרו נישא בה, שכה אכזבה אותי כשיצאתי לדרכי אל הארץ המובטחת, לארץ כנען זו. את הגיאוגרפיה של המקום ידעתי היטב מסיפורה, ידעתי היכן ממוקם הצוהר שפתח הסוס במצחו, היכן ממוקם הטרקלין, היכן נמצא חדרה של הדודה רוּז'ה, היכן ניצבים פסלוניהם של נפוליאון ולנין, היכן עומד השולחן הגדול, שבפינתו אספו הגנבים את כלי הכסף, ולבסוף, היכן ממוקמת המכתבה שממנה גירשה סבתא-רבתא בּרוֹקְל בת התשעים את הגרמני. ומה יש כאן?

האח, שסביבה עמדו שרידי הכתלים, היתה החלק המפואר ביותר של האחוזה. אלה סימנו על האדמה איזו צורת מלבן עמומה, שהתנשאה בחלקה לגובה חצי מטר, בחלקה לגובה מטר. מכל מקום, כל זה היה קטן בהרבה מהאחוזה הישנה, משום שבאמצע כמה מחדרי המגורים תחמו גבול, ובמקום שעמד הפסנתר צמחו שיחי תפוחי האדמה או הכוסמת.

או, יותר נכון, אולי בתוך בית-מידות בשדרה זו וזו, בכתובת לא רעה כלל בקייב, מקום שהתגוררו שלוש משפחות – ביינייצקי, קַרנאוּכוֹב וקוֹרִיטקוֹ, ואלות הגורל טוו סביב דירותיהן רשת סבוכה של חוטים? ואולי באותו מרחב מופלא, שאותו לא אוכל לתאר לעצמי בשום אופן, משום שאינני סופר-פולני-צעיר-ומורד-הנוהג-לנסוע-למזרח, באותו מרחב מופלא שמכונה אוקראינה, שבו צמחה צמחייה שונה משלנו, וגרו אנשים שונים משלנו, שדיברו בקולות קרירים אך מלאי שירה, האיכרים הללו, שהתהלכו לבושים בחולצות בד גסות, שגירשו בקלשונים ובמקלות את מכוניתו של סבא-רבא בְּרוֹקְל?

אינני יודע היכן להתחיל את הסיפור הזה, הרי התחלתי לספרו כבר פעמים רבות כל כך. גם היום וגם לפני עשור, כשבפאתוס האופייני לכותבים בני ארבע-עשרה המצאתי לעצמי כותרת: איילות פולין, משום שאיילה היא "שירה כמחרוזת פנינים", לכן אלה התאימו מאוד לחלקי הסיפור הנפרדים והמאוחדים בעת ובעונה אחת של סבתא. ולבסוף, בפעמים רבות כל כך שבהן לא רשמתי דבר, רק סיפרתי לחברַי, לבנות דודי, לאהובַי וכן לנוסעי הרכבת המהירה בקו גדאנסק-ורשה-ורשה-גדאנסק.

כי האמת נמצאת במקום אחר.

ורשה. תמונה של ראש הממשלה, ירוסלאב קצ'ינסקי (צילום: AP)

ההיסטוריה מתחילה, כמו תמיד, בקטעים, פה ושם, במקומות ובגופים שונים ומשונים, שלרוב מזמן כבר אינם קיימים, וסבתא עד כה הייתה לכרוז, לשומרת המפתחות שלה. סבתא, העשויה מחומרים משובחים ובני-קיימא, שאחר תיקונים זעירים ושיפוצים רציניים שמרה עוד עד לפני כמה שנים על זוהר וקסם כה בולטים, שכאשר הגיעו חברים מארצות רחוקות הבאתי אותם דווקא אליה, משום שדווקא היא נראתה המרתקת ביותר מכל האתרים ההיסטוריים של עירי הצפונית.

קסמה של סבתא - בזמנים שעוד דיברה - היה טמון בהתחלות הסיפור. ביסודו של דבר היה זה - ועודנו - אותו הסיפור עצמו, סבוך ומשחיר עד שלא ניתן לזהותו מתחת לרבדים שונים של לכה ופיח, סיפור שמתחיל במקומות רבים ובעצם אינו נגמר לעולם, שנקטע לכל היותר בסוף הביקור או עם רדת החשכה. נוסיף לכך את העובדה שרדת החשכה - במובן של סוף השיחה ותחילת טקס ההכנה לשינה – חלה באוליבה לכל המוקדם סמוך לחצות, ואיננה מוגדרת תמיד. כי ההיסטוריה הגדולה טומנת בחובה את תקומתה שלה מקטעים, את התרחבותה, את התפשטותה לאזורי הפריפריה, וזאת ברגעים בלתי צפויים, והאמת היא שהיא זו שמחזיקה בנו ברסנה, ולא אנו מחזיקים בה.

ההתחלה בדרך כלל נקשרת בדומה לאיזה נבט חצי צמחי או זנב חצי חייתי שאחיזתו חזקה. היא נסובה סביב הנושא, האדם, הריח, הבדיחה, ואחר כך משתוללת, מצמיחה ענפים וגדלה לכדי אחו שלם של מילים ומשמעויות: בלתי ניתנת לעצירה, משכפלת את עצמה בלי חוק וסדר, מצננת את כוסות התה, מביאה את הפסטה לידי רתיחה, ומסלקת את העניינים החשובים מהזיכרון. ככה זה.

לדוגמה, זה יכול להיראות כך: "כשביקרתי את הרוזנים לבית קרשינסקי והפלתי את צמח האַרַאוּקַריָה מהכוננית..." או: "כשסבא לאונרד עמד מול כיתת יורים צארית..." או לבסוף משהו מעין זה: "כשבליסוב איזה גנב כרת ליתומה את כל הכרוב מהשדה..." – במילה אחת, אף פעם אין לדעת היכן ימצא את עצמו המאזין, המתבונן בנבכי העולם דרך צוהר שנפתח לפתע. זאת אומרת: המאזין המקרי, כי בכל הנוגע לנו, אנו מכירים את ההיסטוריה – זו המקוטעת לפרקים נפרדים, אך נמסרת תמיד בפרטי פרטים.

- פעם אחת, תארו לעצמכם, הסבתא ונדה, והיא הייתה אז כבר בת תשעים ומשהו, פשוט נעלמה מליסוב סמוך לשעת הצהריים. אמצע המלחמה, הכול שורץ גרמנים. אנו מחפשים כאן, מחפשים שם – ואין לא סוס ולא פרש. רצנו, דאגנו... מה זה הפנים החמוצות הללו?

- אנחנו יודעים.

- אתם יודעים? – שואלת הסבתא בחוסר אמון, אך בלי מבוכה כלל, כאילו כלום – אז איך זה נגמר?

- היא חזרה מהמספרה...

- אתם באמת יודעים – הבעתה נעשית חמורה לפתע, אך ההיגיון שב אליה כהרף עין – אך זה לא מפריע לי כלל. פעם אחת, תארו לכם, הסבתא, והיא הייתה אז בת תשעים... נו, והיא חזרה. בשיער מסולסל. "אני בת יותר מתשעים – אמרה – והיה ממש טיפשי למות בלי לעשות אף פעם סלסול."

מרגוט מתהלכת בחדרי, מחזיקה כוס בידה ומחפשת משהו חדש. כשאני בא לבקר אותה, אני עושה את אותו הדבר. "מאיפה יש לך את זה?" - אני שואל. "ומה זה?" – אני שואל. עולמה הוא יפה בתכלית והרמוני, זאת אומרת שכל חלקיו מרתקים באותה המידה. מרגוט שְמה בעצם מַלגוֹזַ'טָה, או מרגריטה, זאת אומרת – פֶּרלָה, הווי אומר פנינה, שטבעה הוא פניני במידה שווה בכל מקום.

היא ניגשת עכשיו אל הארונית ומרימה תצלום.

- קנית זאת בקולֶה?

- לא, זה מהבית. ביקשתי מסבתא משום שנותרו שניים כאלה.

כמעט ואין לי תצלומים מילדותה. אינני יודע איך נראו סבתא ונדה, סבא לאונרד, הדוד מאצ'יי, הדודה אווה, הדודה סאשה, מילבסקי, אפולו בעל המשי, אינני יודע אפילו איך נראתה ליסוּב. תוך כדי המתקפה הרוסים – המועצות או הסובייטים, אומרת סבתא, שכן הרוסים היו לפני המהפכה, ואחר כך באה העיסה הסובייטית – הציתו את תכולת האח בעזרת התמונות, שהיו מונחות בתיבת עץ גדולה שעמדה בחוצות. נשרף תצלומה של רוֹמוּשיה שעמדה מעל ערמת הביצים שהיה עליה לשתות מדי יום, ביצה אחר ביצה, מה שלא עזר בלאו הכי נגד השחפת המתקדמת.

נשרף תצלומו של סבא ברוקל, לבוש חליפת פסים לבנה, נשען על הפח המבריק של המכונית הראשונה

באוקראינה, נשרפו תמונותיו של אבא החובש תמיד את הכובע הקבוע על ראשו הקירח, נשרפו תצלומיה של אמא לבושת השמלות רחבות הגזרה, נשרפו הגלויות שנשלחו מערים רחוקות בעלות שמות רעשניים וההדפסים של הפסלים והציורים מהאולמות הרחבים של המוזיאונים המרוחקים. אין בנמצא פנים. אין בנמצא כפות ידיים. אין בנמצא משקופים, שולחנות, גרפיקה, ערמות כתבי עת וספרים בעלי שוליים מוזהבים.

רק כמה, כמה תדפיסי תצלום בצבע חום כהה... לפחות זה. סבתא רבתא בעמידה ישרה כמו סרגל, מותניה מוּצָרים נשענת על מטרייה שחורה, ברקע - אור השמש המבצבץ דרך עלוות העצים הזרים, דומני איקליפטוסים, והכתובת הלבנה הממוקמת למעלה - "אַבָּסִיָה".

אלוהים... אבסיה...

- לאמא הייתה גזרה יפה כל כך - אני שומע את קולה של סבתא מאחורי כתפי - יפה כל כך... היא נראית כה גבוהה, והייתה כל כך קטנה, הגיעה לי עד כאן, עד הזרוע, כשהייתי צעירה, עכשיו ודאי הייתה מגיעה עד השכם, כך מאבדים את הקומה... אבל גם כך, תסתכל, מבנה של אישה גבוהה, ונוסף על כך - מותניים כל כך צרים. תמיד הייתה נעה במין ריצה, ריצה קלה, אינני זוכרת שמתישהו התהלכה באופן רגיל. כשהייתה חולה, הייתה מניעה את רגליה לאט, כך היה גם ביומה האחרון, כשנפטרה בעודה יושבת בכורסה הזו... אבל שתתהלך כמו כולם? לא. תמיד הייתה רצה.

ללה / יאצק דנל.  תרגום: בוריס גרוס, הוצאת כתר, 336 עמ'