וכך נראית העיירה שלי

"אוליב קיטרידג'" הוא הרומן השלישי של הסופרת האמריקנית אליזבת' סטראוט. לפני כן פרסמה את "Abide With Me" ו"איימי ואיזבל", וכמו כן סיפורים קצרים בכתבי עת, ביניהם ה"ניו יורקר". היא חיה בניו יורק ומלמדת באוניברסיטת קווינס בשרלוט, צפון קרוליינה. אוליב קיטרידג' מספר את סיפורה של מורה בגמלאות בעיירת חוף קטנה במיין, ואת הדרמות הקטנות והגדולות המתרחשות שם.

הוא הבחין שבבית המרקחת היא מתהלכת במצב של ניתוק מן המציאות; הוא גילה שחייו שלו הפכו בלתי נסבלים באופן שמעולם לא ציפה לו. העוצמה שבדבר הייתה מוזרה. אבל זה הבהיל אותו; הוא עלול לעשות טעויות. הוא שכח לומר לקליף מוט לאכול בננה בשביל האשלגן, משום שכעת הוסיפו חומר משתן לתרופות הלב שלו. גברת טיבטס סבלה לילה שלם מהאריתרומיצין; האם שכח לומר לה ליטול את התרופה עם האוכל?

הוא עבד לאט, לפעמים ספר גלולות פעמיים או שלוש לפני שהכניס אותן לבקבוקונים ובדק בקפידה את המרשמים שהקליד. בבית היה מביט באוליב בעיניים פעורות כשדיברה כדי שתראה שתשומת לבו נתונה לה. אבל תשומת לבו לא הייתה נתונה לה. אוליב הייתה זרה באופן מפחיד. בנו נראה לעתים קרובות כאילו הוא מחייך אליו בזחיחות.

אליזבת' סטראוט. רומן שלישי (צילום: ג'רי באוור)

"תוציא את הזבל!" צעק הנרי ערב אחד אחרי שפתח את דלת הארון שמתחת לכיור המטבח ומצא שם שקית מלאה קליפות ביצים, שערות כלב וכדור נייר שעווה. "זה הדבר היחיד שאתה צריך לעשות בבית הזה, ואפילו את זה אתה לא עושה!" "תפסיק לצעוק", אמרה לו אוליב. "אתה חושב שזה עושה אותך גבר? זה מעורר רחמים".

האביב הגיע. הימים התארכו והשלג שנותר נמס והרטיב את הכבישים. שיחי פורסיתיה פרחו בעננים צהובים באוויר הצונן, ואחריהם הרימו שושני האלפים את ראשיהן האדומים אל העולם. הוא ראה הכול מבעד לעיניה של דניס, וחשב שהיופי ודאי פוגע ברגשותיה. יום אחד חלף על פני חוות קולדוול וראה שלט בכתב יד, "חתלתולים חינם", ולמחרת הגיע לבית המרקחת עם ארגז חול לצרכים, מזון חתולים וחתלתול שחור שכפות רגליו לבנות, כאילו נכנס לקערה של קצפת.

"הו, הנרי", קראה דניס. היא לקחה מידיו את החתלתול והצמידה אותו לחזה. הוא חש סיפוק עצום. מכיוון שהיה צעיר כל-כך, בילה סליפרס את ימיו בבית המרקחת, שבו אולץ ג'רי מקארתי להרימו בידו השמנה, להצמיד אותו לחולצתו המוכתמת מזיעה ולומר לדניס, "כן, ממש מתוק. יופי", לפני שדניס שחררה אותו מהנטל הפרוותי הקטן, לקחה את סליפרס חזרה לידיה ושפשפה את אפה באפו לעיניו של ג'רי המתבונן בהם, שפתיו העבות הבוהקות פתוחות קמעה. ג'רי נרשם לשני קורסים נוספים באוניברסיטה ושוב קיבל "מצוין" בשניהם. הנרי ודניס בירכו אותו כמו הורים שדעתם מוסחת; לא הייתה עוגה הפעם.

היו לה פרצי פטפטנות בלתי פוסקת ואחריהם ימים של דממה. לפעמים הייתה יוצאת מהדלת האחורית וחוזרת בעיניים נפוחות. "לכי הביתה מוקדם אם את זקוקה לכך", הוא אמר לה. אבל היא הביטה בו בבהלה. "לא. אלוהים, לא. אני רוצה להיות כאן".

הקיץ באותה שנה היה חם. הוא זוכר כיצד עמדה לצד המאוורר שליד החלון, שערה הדק מתעופף לאחור בגלים קטנים, והתבוננה באדן החלון מבעד למשקפיה. היא עמדה שם דקות ארוכות בכל פעם. היא נסעה לבקר אצל אחד מאחיה למשך שבוע, ואחר כך בילתה שבוע נוסף אצל הוריה. "כאן אני רוצה להיות", אמרה כשחזרה.

"איך היא תמצא עוד בעל בעיר הקטנטנה הזאת?" שאלה אוליב.

"אני לא יודע. גם אני חשבתי על זה", הודה הנרי.

"מישהו אחר במקומה היה מצטרף ללגיון הזרים, אבל היא לא הטיפוס לזה".

"לא, היא לא הטיפוס לזה".

הסתיו הגיע, והוא חרד מכך. ביום השנה למותו של הנרי תיבודו הלכה דניס לתפילה עם חמיה וחמותה. הוקל לו כשהיום הזה חלף, כששבוע חלף, ועוד אחד, אף שהחגים הלכו והתקרבו והוא חש אימה כאילו הוא נושא משהו שאי אפשר להניחו. ערב אחד, כשהטלפון צלצל בשעת הארוחה, הוא קם לענות בתחושה מבשרת רעות. הוא שמע את דניס צורחת – סליפרס חמק מהבית בלי ששמה לב, והיא התכוונה לנסוע למכולת ודרסה את החתול.

"לך", אמרה אוליב. "בשם אלוהים, לך לשם ותנחם את החברה שלך".

"תפסיקי, אוליב", אמר הנרי. "זה מיותר. היא אלמנה צעירה שדרסה את החתול שלה. לאן נעלמה החמלה שלך, בשם אלוהים?" הוא רעד.

"היא לא הייתה דורסת את החתול הארור אילולא הבאת לה אותו".

הוא הביא איתו ואליום. באותו לילה ישב על הספה שלה, חסר אונים, והיא בכתה. הדחף לחבק בזרועותיו את כתפיה הדקות היה עז, אבל הוא השאיר את ידיו בחיקו. מנורה קטנה האירה את שולחן המטבח. היא קינחה את אפה בממחטה הלבנה שלו ואמרה, "הו, הנרי, הנרי". הוא לא היה בטוח לאיזה הנרי היא מתכוונת. היא הרימה אליו מבט, עיניה הקטנות נפוחות וכמעט עצומות. היא הסירה את משקפיה כדי להספיג אותן בממחטה. "אני כל הזמן מדברת איתך בראש", היא אמרה. היא הרכיבה שוב את משקפיה. "סליחה", היא לחשה.

"על מה?"

"על זה שאני כל הזמן מדברת איתך בראש".

"לא, לא".

הוא השכיב אותה לישון כאילו הייתה ילדה. היא נכנסה בצייתנות לחדר האמבטיה ולבשה פיג'מה, ואחר כך שכבה במיטתה והתכסתה בשמיכה עד לסנטר. הוא ישב על קצה המיטה וליטף את שערה עד שהוואליום החל להשפיע. עפעפיה צנחו והיא הפנתה את ראשה הצדה, ממלמלת משהו שהוא לא הצליח להבין. כשנסע הביתה בכבישים הצרים נראתה החשכה שמעבר לחלונות המכונית חיה ומאיימת. הוא דמיין שהוא עובר לגור בצפון המדינה, בבית קטן עם דניס. הוא יצליח למצוא עבודה בצפון. היא תוכל ללדת. ילדה קטנה שתעריץ אותו. בנות מעריצות את אביהן.

"נו, מנחם אלמנות, מה שלומה?" אוליב דיברה בחשכה מהמיטה.

"נאבקת", הוא אמר.

"מי לא".

למחרת בבוקר עבדו הוא ודניס בדממה אינטימית. כשהיא הייתה ליד הקופה והוא עמד מאחורי הדלפק שלו, עדיין חש בנוכחותה הבלתי נראית מולו, כאילו היא הפכה להיות סליפרס, ואולי הוא – האני הפנימי של כל אחד מהם מתחכך בזה של האחר. בסוף היום הוא אמר, "אני אדאג לך", בקול מלא רגש. היא עמדה מולו והנהנה. הוא רכס למענה את מעילה.

עד עצם היום הזה הוא לא מבין מה עלה על דעתו. למעשה, את הרוב הוא לא מצליח לזכור כלל. את העובדה שטוני קוזיו ההוא בא לבקר אותה כמה פעמים; שהיא אמרה לטוני שהוא חייב להישאר נשוי, כי אם יתגרש לא יוכל לשוב ולהתחתן בכנסייה; את הקנאה והזעם שחש לנוכח המחשבה על טוני היושב בביתה הקטן של דניס מאוחר בלילה ומתחנן שתסלח לו;

את התחושה שהוא טובע בקורים דביקים שנטווים סביבו; את רצונו שדניס תמשיך לאהוב אותו. והיא המשיכה. הוא ראה זאת בעיניה כשהפילה כפפה אדומה והוא הרים אותה והחזיק אותה פתוחה כדי שתשחיל את כף ידה פנימה. אני כל הזמן מדברת איתך בראש. הכאב היה חד, חריף, בלתי נסבל.

"דניס", הוא אמר ערב אחד כשסגרו את החנות. "את זקוקה לחברים".

פניה האדימו. היא לבשה את מעילה בתנועות נוקשות. "יש לי חברים", היא אמרה, חסרת נשימה.

"ודאי שיש לך. אבל כאן, בעיר". הוא המתין ליד הדלת כשהיא הלכה להביא את ארנקה מאחור. "אולי כדאי לך ללכת להרקדות בגריינג' הול. אוליב ואני היינו הולכים פעם. יש שם אנשים נחמדים".

היא חלפה על פניו, פניה לחות, והשערות שעל ראשה ריחפו מול עיניו. "אולי את חושבת שזה מרובע", הוא גמגם במגרש החניה.

"אני מרובעת", היא אמרה בשקט.

"כן", אמר בקול שקט כשלה. "גם אני". בדרך הביתה בחשכה הוא דמיין כי הוא זה שלוקח את דניס לרקוד בגריינג' הול. "לסובב את בת הזוג ולצעוד..." חיוך עולה על פניה, רגלה מתופפת, ידיה הקטנות על מותניה. לא, זה היה בלתי נסבל, וכעת הוא ממש חשש מהכעס הפתאומי שעורר בה. הוא לא יכול לעשות דבר למענה.

לא היה ביכולתו לחבק אותה בזרועותיו, לנשק את מצחה הלח, לישון לצדה כשהיא לבושה בפיג'מת הפלנל הילדותית שלבשה בערב שבו מת סליפרס. המחשבה לעזוב את אוליב הייתה בלתי סבירה כמו המחשבה לנסר את רגלו. בכל מקרה, דניס לא תרצה פרוטסטנטי גרוש; בדיוק כפי שהוא לא יוכל לשאת את הקתוליות שלה.

הם שוחחו מעט בימים שחלפו. כעת חש מצדה קרירות אכזרית ומאשימה. אילו ציפיות עורר בה? ובכל זאת, כשסיפרה על ביקור של טוני קוזיו או הזכירה במרומז שראתה סרט בפורטלנד, עלתה בו קרירות דומה. היה עליו לחשוק שפתיים כדי לא לומר, "מרובעת מדי בשביל ללכת להרקדות, מה?" הוא שנא את העובדה שהצירוף "מריבת אוהבים" חלף בראשו.

ואז, באותה פתאומיות יכלה לומר – כביכול לג'רי מקארתי, שבימים אלה האזין לה בהדרת כבוד חדשה שנוספה לנוכחותו עבת הבשר, אבל למעשה דיברה אל הנרי (הוא הבין זאת מן האופן שבו העיפה אליו מבט, מהדקת בעצבנות את ידיה הקטנות זו לזו) – "כשהייתי קטנה, לפני שאמי חלתה, היא הייתה מכינה עוגיות מיוחדות לחג המולד. היינו מקשטים אותן עם זיגוג ועם סוכריות קטנות. לפעמים נדמה לי שאלה היו הרגעים הכי מהנים בחיים שלי..." קולה רעד ועיניה מצמצו מאחורי זגוגית המשקפיים, והוא הבין אז כי מותו של בעלה גרם לה לחוש גם במות ילדותה.

היא התאבלה על ה"עצמי" היחיד שהכירה מעולם, שנעלם עתה והוחלף באלמנה הצעירה המבוהלת הזאת. עיניו נתקלו בעיניה והתרככו. התנודתיות הזאת הלכה והתחזקה. בראשונה בחייו כרוקח הוא הרשה לעצמו ליטול גלולות שינה ומדי יום החליק גלולה אחת לכיס מכנסיו. "מוכנה, דניס?" היה אומר כשהגיע הזמן לסגור. היא הייתה ניגשת למעילה בשתיקה, או שהייתה מביטה בו ברוך ואומרת, "מוכנה, הנרי. עוד יום עבר".

דייזי פוסטר קמה כעת על רגליה לשירת מזמור, והיא מסובבת את ראשה ומחייכת אליו. הוא מהנהן בחזרה ופותח את ספר המזמורים. "מבצר חזק הוא אלוהינו, מעוז שלעולם אינו מכזיב". המילים, קולם של האנשים הספורים ששרים, מעוררים בו גם תקווה וגם עצב עמוק. "את יכולה ללמוד לאהוב מישהו", הוא אמר לדניס שהתקרבה אליו בחדר האחורי באותו יום אביבי. עתה, כשהוא מחזיר את ספר המזמורים למקומו מולו ומתיישב שוב על הספסל הצר, הוא נזכר בפעם האחרונה שראה אותה. הם באו לצפון לבקר את הוריו של ג'רי ועצרו בביתו עם התינוק פול.

זה מה שהנרי זוכר: ג'רי מעיר הערה לעגנית על כך שדניס נרדמת בכל ערב על הספה, ולפעמים נשארת שם כל הלילה. דניס מפנה את ראשה, מביטה אל המפרץ, כתפיה שחוחות, שדיה הקטנים בולטים אך מעט מבעד לסוודר הגולף שלגופה. אבל הייתה לה בטן, כאילו מישהו חתך כדורסל לשני חלקים והיא בלעה חלק אחד.

היא כבר לא הייתה נערה כמו פעם – שום נערה איננה נשארת נערה – אלא אימא עייפה, ולחייה העגלגלות הצטמקו כפי שבטנה התרחבה, וכבר ניכר בה שכוח הכובד של החיים מושך אותה כלפי מטה. באותו רגע אמר ג'רי בקול חד, "דניס, תעמדי ישר. תמשכי כתפיים אחורה". הוא הביט בהנרי ונענע בראשו. "כמה פעמים אני צריך להגיד לה את זה?"

"תאכלו קצת מרק דגים", אמר הנרי. "אוליב הכינה אותו אתמול בערב". אבל הם היו צריכים להמשיך הלאה, וכשהלכו הוא לא אמר דבר על ביקורם, וכך גם אוליב, באופן מפתיע. הוא לא חשב שג'רי יהיה גבר כזה. גדול, נקי למראה – בזכות טיפולה של דניס – ואפילו כבר לא שמן כל-כך, רק איש גדול שמרוויח משכורת שמנה ומדבר אל אשתו כפי שאוליב דיברה לפעמים אל הנרי. הוא לא ראה אותה שוב, אם כי בוודאי הייתה באזור. במכתבים לימי ההולדת היא דיווחה על מות אמה, וכמה שנים אחר כך על מות אביה. היא בוודאי הגיעה לאזור להלוויותיהם. האם חשבה עליו? האם היא וג'רי עצרו לבקר בקברו של הנרי תיבודו?

"את נראית רעננה כמרגנית", הוא אומר לדייזי פוסטר במגרש החניה שמחוץ לכנסייה. זו הבדיחה הפרטית שלהם. הוא אומר אותה כבר שנים.

"מה שלום אוליב?" עיניה הכחולות של דייזי עדיין גדולות ויפות, חיוכה לא מש מפניה.

"אוליב בסדר גמור. בבית, שומרת שהאש לא תכבה. ומה חדש אצלך?"

"יש לי מחזר". היא אומרת זאת בשקט ומכסה את פיה בכף ידה.

"באמת? דייזי, זה נהדר".

"סוכן ביטוח באזור היתוויק במשך היום, ולוקח אותי לרקוד בימי שישי בערב".

"זה נהדר", הנרי אומר שוב. "תצטרכי לבוא איתו לארוחת ערב".

"למה אתה צריך שכולם יתחתנו?" אמר לו כריסטופר בכעס כשהנרי התעניין מה קורה בחייו. "למה אתה לא מסוגל לעזוב אנשים לנפשם?"

הוא לא רוצה שאנשים יהיו לבד.

בבית אוליב מחווה בראשה אל השולחן, שעליו נח כרטיס מדניס לצד סיגלית אפריקאית. "זה הגיע אתמול", היא אומרת. "שכחתי". הנרי מתיישב בכבדות ופותח את המעטפה בעזרת עט, מוצא את משקפיו ומציץ בכתוב. המכתב שלה ארוך מהרגיל. עבר עליה משהו מפחיד בסוף הקיץ.

ציסטה בשד שהתגלתה כעניין פעוט בסופו של דבר. "זה שינה אותי", היא כתבה, "כפי שחוויות משנות אנשים לפעמים. זה שינה לי את סדרי העדיפויות, ומאז אני חיה כל יום ויום בתחושת הוקרה עמוקה למשפחתי. שום דבר אינו חשוב מלבד משפחה וחברים", היא כתבה בכתב ידה הקטן והמסודר. "ואני בורכתי בשניהם". הכרטיס, בפעם הראשונה, היה חתום "באהבה".

"מה שלומה?" שואלת אוליב ומזרימה מים בכיור. הנרי נועץ מבט במפרץ, בעצי האשוחית הכחושים שלאורך שפתו, והמראה נראה לו מופלא. הדרו של אלוהים נמצא שם, בשקט המופלא של קו החוף ובמים הנעים בשלווה.

"היא בסדר גמור", הוא עונה. לא כרגע, אבל בקרוב, הוא יתקרב לאוליב ויניח את ידו על זרועה. אוליב, שחוותה את מכאוביה שלה.

כי הוא הבין כבר מזמן – אחרי שמכוניתו של ג'ים אוקייסי סטתה מהכביש ובמשך שבועות הלכה אוליב למיטה אחרי ארוחת הערב ובכתה בכי מר אל תוך הכרית – הנרי הבין אז שאוליב אהבה את ג'ים אוקייסי ואולי גם הוא אהב אותה, אם כי הנרי מעולם לא שאל אותה והיא מעולם לא סיפרה, בדיוק כפי שהוא לא סיפר לה על הכמיהה החונקת, המבחילה, שחש כלפי דניס עד ליום שבו באה לדווח לו על הצעת הנישואים של ג'רי והוא אמר, "לכי".

הוא מניח את הכרטיס על אדן החלון. הוא תוהה איך היא מרגישה כשהיא כותבת את המילים "הנרי היקר". האם הכירה עוד הנרים מאז? אין לו שום דרך לדעת. הוא גם לא יודע מה עלה בגורלו של טוני קוזיו או אם עדיין מדליקים נרות לזכרו של הנרי תיבודו בכנסייה.

הנרי קם על רגליו. דייזי פוסטר חולפת במחשבתו, עם החיוך שהיה על שפתיה כשדיברה על הריקודים. ההקלה שחש זה עתה למראה הפתק מדניס, על כך שהיא שמחה בחיים שחייתה, הופכת פתאום באופן מוזר לתחושת אובדן, כאילו משהו חשוב מאוד נלקח ממנו. "אוליב", הוא אומר.

היא כנראה לא שומעת אותו בגלל המים הזורמים בכיור. היא לא גבוהה כשהייתה, וגבה רחב יותר.

המים מפסיקים לזרום. "אוליב", הוא אומר והיא מסתובבת, "את לא מתכוונת לעזוב אותי, נכון?"

"הו, בשם אלוהים, הנרי. אתה ממש יכול להמאיס את עצמך". היא מנגבת את ידיה במהירות.

הוא מהנהן. איך יוכל לספר לה אי-פעם – בוודאי לא יוכל – שבכל השנים שבהן חש אשם בגלל דניס, נותרה בו התחושה שהיא עדיין שלו? הוא בקושי מסוגל לשאת את המחשבה, ובעוד רגע היא תחלוף, תבוטל ותופרך. כי מי יכול לחשוב על עצמו כך, כאדם הדועך בשל מזלם הטוב של אחרים? לא, זה מגוחך.

"לדייזי יש בחור", הוא אומר. "נזמין אותם לארוחה בקרוב".

• אוליב קיטרידג'/ אליזבת' סטראוט. תרגום: אילה שלו, הוצאת אופוס, 311 עמודים