סיפור האהבה שלי עם ע' התחיל לגמרי הפוך
קוראים לזה "הכאפה של אחרי הטיול", מין שמועה שעוברת בין המטיילים, ולא משנה אם עשית טרקים בדרום אמריקה, או סתלבט בחופי תאילנד. אתה מדחיק, כי למי יש כוח להתעסק במה שיהיה בארץ. מה שבא לך בטיול זה לעשן, לזיין, לאכול טוב, ושכל העולם ימשיך עם הבעיות שלו. זה מה שאני עשיתי
"אתה תראה, את הכאפה של אחרי הטיול גם אתה תקבל". את המשפט הזה אמר לי אחד המטיילים שהייתי איתם בדרום אמריקה, אחרי שניסיתי לשכנע אותו בכל מצב שאין מצב. אמרתי לו שאני לא כמו כל הישראלים שחוזרים מחו"ל ונרקבים בבית חצי שנה עד שהם יוצאים לעבוד עוד פעם. "אין מצב שתראה אותי מסתובב כמו מומיה וחושב על איזה טיול בן זונה שהיה לי ועכשיו אני בוכה על איך הוא נגמר". הוא צחק ורק לקח עוד לגימה מההיינקן. "דבר איתי מתי שזה יבוא אליך".
אז ככה קוראים לזה. מין שמועה כזאת שעוברת בין המטיילים. לא משנה אם החלטת לעשות טרקים בדרום אמריקה, או ללכת להסתלבט בחופים של תאילנד, זה מגיע אליך לאוזן. "הכאפה של אחרי הטיול" קוראים לזה, וכשאתה שם אתה פשוט מכניס את זה לאוזן אחת ומעיף את זה מהאוזן השנייה, כי למי יש כוח עכשיו להתעסק במה שיהיה בארץ. מה שבא לך בטיול זה לעשן, לזיין, לאכול טוב, ושכל העולם ימשיך עם הבעיות שלו. זה מה שאני עשיתי. היתה לי חברה מדהימה שם, הייתי על חדר ממש על החוף. הירוק של קולומביה מובחר ברמות, והמוזיקה מעיפה אותך למקומות אחרים. הרומנטיות של פרו, הנופים של בוליביה, האוכל והבחורות של ארגנטינה. וכל זה נגמר מתישהו. ועכשיו... עכשיו אתה אומר לעצמך שמגיע המבחן האמיתי.
לפני חודש ושבועיים נחתתי בארץ אחרי חמישה חודשים שטיילתי. כשאתה נוסע לתקופה ארוכה כזאת בחו"ל תמיד עולה לך התסריט של מה יהיה כשתחזור, איך אמא תגיב כשפתאום תראה אותך, איך החברים שלך שוב רואים אותך אחרי הרבה זמן ואתם יושבים על בירה בתל אביב ומדברים כל הלילה על מה היה ואיך היה. והרגע הזה שאתה פותח את הפלאפון ורואה שבאמת היית חסר להרבה אנשים. את כל זה אתה מגלגל בראש הרבה פעמים, והשאלה של ההלם כשתחזור לא מעניינת אותך בכלל.
אמרתי לעצמי בלב שיש לי את ע', האהבה שלי מחו"ל
גם אותי היא לא הטרידה במיוחד המחשבה הזאת. ידעתי שאני בנאדם שיתפוס את עצמו מהר מאוד. כמה ימים להשלים פערים, אני אומר לעצמי ויאללה חוזרים לשירה. ובנוסף לזה אמרתי לעצמי בלב שיש לי את ע', האהבה שלי מחו"ל, אז אם אני אפול מתישהו יש לי לאן ולמי ולברוח.
ע' נחתה יומיים לפניי. אני הגעתי והפתעתי את אמא שלי. הכל הלך בדיוק לפי התכנון. נחיתה, שלום לכל המשפחה, הדודים מגיעים ועושים כולם ארוחה לכבודי. אני יושב שם ומספר לכולם איך היה ועל החוויות השונות. ועוד לפני שכולם באו אני מוצא לעצמי כמה שניות בשביל לרשום בסטטוס של הפייסבוק שאני בארץ - והשיחות לא מאחרות לבוא. כולם רוצים להיפגש ו"יא מניאק כמה זמן לא ראינו אותך". אני מבטיח למצוא זמן ולהיפגש כמה שיותר מהר. והנה השעות הראשונות בארץ, יושב על המרפסת עם קפה ומחייך על כל אלה שלא האמינו שאני אסתדר עם זה.
עושים שני מספרים ולקינוח ישנים כפיות
שבוע ראשון עובר חלק. אני מגיע אל החברה בשביל לפגוש את ההורים. האמא שלה מנשקת אותי ואומרת תודה ששמרתי על הבת שלה. אני ישן אצלה ומאמין שהשיגרה הזאת לא הולכת להפיל אותי כל כך מהר. החברים גם מגיעים והולכים לשבת באיזה פאב. אני מבטיח להם שיש לחברה שלי חברות שוות ושלא ידאגו. אנחנו קובעים ללכת להרצליה, חברים שלי מכירים את החברות שלה. ע' ואני יושבים בצד, עדיין מאוהבים, מסתכלים מהצד וצוחקים. יושבים ב"דבלין", אחרי זה מאנץ' ב"מוזס" וחוזרים לבית שלה, עושים שני מספרים ולקינוח ישנים כפיות . ככה עובר השבוע הראשון. אני נפגש עם חברים ונוסע פעמיים לישון אצל ע'. אני צוחק לעצמי בלב. איזה כאפה ואיזה בטיח.
ואז, בשבוע השני, אני מדבר עם חבר שלי שחזר חצי שנה לפניי. "נו", הוא שואל אותי, "קיבלת כבר סטירות מהשיגרה?" . אני אומר לו שאין לי שום דבר כזה. כיף לי וטוב לי ולא נראה לי שאני מסוג האנשים שזה יקרה להם. אני אומר לו שאני אחר, שכבר היום התחלתי לשלוח קורות חיים כבר בשבוע השני. הוא אומר לי שהוא סומך עליי, ושאני אדבר איתו מתי שזה יגיע.
"אין מצב אחי", אני מתעקש, "יש לי גם חברה חדשה שפשוט כיף לי איתה, והיא כבר שוברת לי את השיגרה".
הוא מחייך ושותק, כאילו הוא יודע איזה סוד שאני לא יודע.
והכל ממשיך. אותה שיגרה של סרט בבית של החברה, לשבת הפעם עם חברים מהצבא. ועוד סופ"ש של ערבוביה בין הצד של הכלה לצד של החתן. הרגשתי שהנחיתה שלי בארץ רכה.
"חופש הוא רק מילה אחרת לכך שאין לך מה להפסיד" (ג'ניס ג'ופלין)
וזה מה שהרגשתי - חופש. אבל משהו התחיל לחלחל פתאום בקיר שהעמדתי מול עצמי. שמתי לב שמשהו קורה, אבל התכחשתי לו כנראה. כולם דיברו איתי על השיגרה הישראלית, שהיא ההפך הגמור מהטיול שהיית בו. אז זהו, שלא השיגרה היא זו שהתחילה לכרסם בי.
זה היה השבוע השלישי שלי בארץ, ולא השיגרה אלא המציאות הישראלית היא זאת שצחקה מחוץ לדלת. כל הצעות העבודה ששלחו לי למייל היו או של מוקדים או של אבטחה. אני חשבתי להשתלב באיזו חברה גדולה, אבל הם דורשים משהו שנקרא מרכז הערכה, מין מבחן פסיכוטכני שאתה עושה בשביל להתקבל לפאקינג מכירות טלפוניות. הייתי בבזק, יצאתי אחרי שעה באמצע "הפעילות הקבוצתית" שעשו לנו שם. לא מאמין בזה. הבנתי שיש קצת בעיה עם העבודה, אבל לא התכוננתי בכלל לבעיה האחרת. האהבה שלי.
ידעתי שאהבה כמו בדרום אמריקה לא היתה לי ולא תהיה
אוקיי, הרגשתי שמשהו קצת מסריח, שזה לא כמו שהיינו. לא התרגשתי מזה. ידעתי שאהבה כמו בדרום אמריקה לא היתה לי ולא תהיה לי עוד הרבה זמן. וידעתי גם שע' ואני צריכים לעבוד על זה פה בארץ. קראתי לזה קשר הפוך: בדרך כלל אנשים מכירים. יוצאים לדייט ראשון, אחרי זה יוצאים קבוע. אחריי כמה חודשים מכירים את המשפחה, אחרי שנה כבר מרגישים שאפשר לצאת לטיול יחד, ואחרי כמה שנים אפשר להתחיל להעביר קרטונים לדירה של השני. ע' ואני חיינו יחד מהיום הראשון של הקשר שלנו. היינו בטיול יחד מהיום הראשון, במשך חמישה חודשים, מתוכם שלושה חודשים כזוג. תחשבו על זוג שעשה כבר כמעט הכל יחד וחוזר למציאות הישראלית. התחלנו את הקשר בהילוך חמישי. ופה - פה פשוט הכנסנו לרוורס אחרי חודש בארץ.
וזה נגמר, זה הגיע מהצד שלה. הבנתי את זה לגמרי. קצת קשה להיות 24 שעות ביממה זה בתחת של זה, ופתאום פה בארץ להכניס את המשפחה, חברים, שיגרה, בית, וכל הדברים האלה למערכת יחסים מסובכת כזאת. אז החלטנו לחתוך. נפגשנו בנמל תל אביב (הגענו במכוניות נפרדות), וסגרנו את זה כמו גדולים. הבטחנו להישאר בקשר.
נסעתי הביתה, ובאותו ערב לא חשבתי על זה כל כך, אולי לא עיכלתי. באותו ערב היה לי מפגש עם חברים, בסופ"ש יצאתי ושתיתי הרבה. זה קצת הרגיש לי, אבל עדיין לא הגיע לראש. אחר כך היה פורים, עוד חגיגה עם החברים הטובים . ואז, למחרת, זה הגיע - השיגרה עם ע' שהתנפצה, החברים שכבר שמעו את כל הסיפורים והמשיכו בשלהם, המשפחה שכבר רואה אותי כל יום בבית וזה לא מרגש אותה במיוחד.
אחרי חודש ושבוע קיבלתי את "הכאפה", והיא היתה חזקה מכפי שציפיתי.
"מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות היא העובדה הפשוטה, שאין לנו לאן ללכת" (דוד אבידן)
ובאמת אין. מצאתי את עצמי פשוט יוצא מהבית ומתחיל ללכת בעיר. קניתי קופסת סיגריות והלכתי לשבת על איזה ספסל שמצאתי. עוד אין לי עבודה, האהבה שלי כבר לא איתי, נגמר הטיול, ואיתו גם הכסף. ויותר מכל - באמת לא היה לי לאן לברוח מהדכדוך הזה שנפל עליי. התחלתי לעשן, סיגריה אחת ועוד אחת, ואז נזכרתי בקטע מהסרט "התחלות ראשונות", בו דיוויד בואי מלמד את העוזר שלו לעשן ואומר לו: "עם סיגריה, אתה אף פעם לא לבד". צחקתי לעצמי והדלקתי עוד אחת.
קצת קשה פתאום להבין ששום דבר לא השתנה בחמשת החודשים שלא הייתי פה. החברים נשארו אותו הדבר, אמא עדיין עובדת באותה עבודה, הרחוב לא השתנה. החדשות אותן חדשות. אבל הדבר היחיד והחשוב שהשתנה זה אני. כי כשאני מסתכל עכשיו על כל מה שעברתי בחצי שנה האחרונה, אני יודע שהדברים חישלו אותי. "את השיעורים הכי חשובים לומדים מחוץ לכיתה", אמר אלמודובר - וצדק. אני יוצא מזה מחוזק, בוגר יותר.
והטיול הזה היה שווה הכל.
