ברניס אייזנשטיין, סופרת ואמיירת, נולדה בטורונטו ב-1949, להורים שנפגשו באושוויץ והיגרו לקנדה. בגיל שמונה היא צפתה ב"יומנה של אנה פרנק", בגיל 11 הקשיבה למשפט אייכמן ששודר מישראל.
ספרה האוטוביוגרפי "הייתי ילדה של ניצולי שואה" זכה בפרסים רבים, ומספר את סיפורם של ילדי הדור השני במן תרכובת של יידיש, קומיקס, הומור וגם הרבה דיכאון.
המוות מותיר חור שהולך ומתכסה בכיליון נפש.
אחרי שקברו את אבי, שמרתי לי את הבגד שהרב עשה בו "קריעה" – קריעה חיצונית שמסמלת את האובדן – בגד שחור שמונח מאז מקופל בשידה שלי. כשהגיעה העת למיין את בגדיו של אבי, ארון מלא משנים רבות של קניית חליפות ועניבות וחגורות ומגבעות, נמצאו בו בגדים ואביזרים רבים שהיה צריך לחלק אותם. רוב הבגדים הועברו לנזקקים. לקחתי אלי הביתה כמה עניבות מנוקדות, כמה מהן רחבות וכמה מהן צרות, בהתאם לעידן שממנו באו, ועניבות פרפר שמצריכות קשירה, לא מאלה שפשוט מצמידים בתפס לצווארון.
"המוות מותיר חור שמתכסה בכליון נפש" (איור מתוך הספר)
מצאתי אפודת זמש שאבי לבש תמיד כשנסע בטנדר להעביר משלוחים של עוף בגריל וביצים לבתי לקוחותיו. לקחתי את האפודה ומדי פעם בפעם, כשישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי והעברתי דיו לנייר, לבשתי אותה. וגופייה מהסוג האירופי, חסרת שרוולים וגזורה עמוק סביב הצוואר והעורף, שהגיעה עד מתחת למותניי, ונהגתי לישון בה בערבי קיץ חמים מדי. שום מראות אפלים ומוזרים לא הפריעו את הלילות הללו.
אחרי קבורת המת מתחילים למנות את ה"שלושים". זוהי תקופת מעבר לאֲבֵלים, ובפרק הזמן הזה הם הולכים ומתרחקים מאילמותו של האובדן ושבים לקצב המוכר של חיי השגרה. בימים האלה הזיכרון ממלא את שעות היום והלילה. בחודש הראשון אחרי מותו של אבי חלמתי עליו תכופות. הוא ליווה את שנתי. התקשיתי אז להשתחרר מהמראות האחרונים של מאבקו במוות, אבל בחלומותי הוא תמיד היה חיוני ובריא.
בערב היום השלושים נכנס אבי אל משכן דמוי מערה ואותת לי לבוא אליו. התחבקנו, ואז הוא הלך. הוא לא שב אל לילותי תקופה ממושכת. מראהו של אבי בחלום הזה אינו הדימוי שמעצב את מילותי, אבל זהו החלום שמתלווה אלי כשאני מציירת את פניו.
כמה שנים אחרי מותו של אבי מכרה אמי את ביתה ועקרה לבית דירות. ההחלטה היתה החלטה מעשית, והיא הפגינה עצמאות מרשימה בהוצאתה לפועל. באחד מביקורַי, זמן קצר אחרי שנכנסה לביתה החדש, מצאתי אותה עומדת בחדר הארונות וממיינת את תכשיטיה, והיא שאלה אותי אם הייתי רוצה משהו מהם. בניגוד לאמי, אני תמיד ייחסתי לחפצים ערך רגשי, ואני מאמינה שבחפצים אישיים אצורה עוצמה, שהם מבטאים את מהותו של בעליהם. אמי אינה מסוגלת לקשור את עצמה לשום חפץ, אולי מפני שבמהלך המלחמה לקחו ממנה כל מה שהיה בעל ערך.
מתוך שקיק קשור בשרוך היא מוציאה טבעת שאביה תמיד ענד – יהלומים קטנים משובצים בשוהם – אולי אני רוצה אותה? היססתי, לא רציתי לפגוע בה. הטבעת שלו צריכה למצוא את דרכה אל מישהו שייזכר בו בחמימות נינוחה. לא תודה, שמישהו אחר ייקח אותה. אולי אני רוצה משהו שענדה סבתי?
היא הוציאה טבעת עם אבן ענקית שהעלתה בדעתי מילה אחת: חַלוֹשֶעס, איזה גועל נפש. ושוב, אבל מסיבה שונה, חשבתי שהטבעת צריכה להגיע אל מישהו אחר ולא אלי. אחרי שרקדנו את הריקוד של המעניקה וכפוית הטובה הלוך ושוב עוד כמה פעמים, היא הושיטה לי עוד טבעת – אולי את זאת אני רוצה?
"חַלוֹשֶעס, איזה גועל נפש" (אייזנשטיין בתור ילדה)
אמי כמעט אף פעם לא מצליחה להפתיע אותי, אבל הפעם התקשיתי להאמין שהיא מסוגלת להציע לי את הטבעת הזאת בפשטות כזאת. חישוק חלק, מעגל לא מושלם, שהתעקם קצת וקיבל צורה סגלגלה. טבעת הנישואים של אבי. "ועכשיו אני אספר לך את הסיפור שלה," אמרה, ושתינו ישבנו ליד שולחן המטבח, והטבעת בינינו.
אמי הגיעה לקנדה הרבה לפני שהארץ הזאת נהפכה לביתה החדש. כשהיתה בבירקנאו, היא הוצעדה יום-יום עם אסירות אחרות לאחד מחלקי המחנה שנקרא על שמה של הארץ הזאת כי הוא היה משופע בכל טוב. במשך זמן קצר עבדה אמי באחד מהמחסנים הרבים ב"קנדה". במקום הזה מוינו החפצים שהוחרמו מהיהודים – שעונים, נעליים, בגדים, ספרים, קומקומים, מצעים, משקפיים – והופרדו לערמות שהלכו וגבהו בהתמדה. האסירים נעשו ארכיאולוגים-רַשָּמים של שרידי תרבותם הגוועת.
יום אחד היה לאמי קר עד כדי כך שהיה לה האומץ לשאול את השומר אם מותר לה לקחת מעיל מערמה של מעילים רבים וללבוש אותו רק בזמן העבודה. השומר הנהן והורה על ערמת הבגדים. אמי לבשה את המעיל והחליקה את ידיה לכיסים כדי ליהנות ממותרות החמימות הרגעית. בפנים היא מיששה משהו שנתפר בתוך הבטנה, ובלי למשוך תשומת לב עלה בידה לחלץ ממחבואה טבעת – טבעת הזהב שהיא נתנה לי עכשיו.
היא החביאה את הטבעת בנעל והצליחה לשמור עליה עד סיום המלחמה. זאת היתה הטבעת שהיא נתנה לאבי כשהם נישאו, זמן קצר אחרי השחרור. הטבעת היתה כל מה שהיה לה לתת לו, והוא ענד אותה תמיד. גם בתמונת גסיסתו שנחרתה בלבי היא נמצאת.
על הטבעת חקוקה כתובת: L.G. 25/II 14. גבר התחתן ב-25 בפברואר 1914 ומת באושוויץ.
פעם קראתי שאבן הירקן יקרה לסינים כי הם מאמינים שנשמתו של מי שעונד אותה נכנסת לאבן וממנה
היא עוברת אל העונד הבא. וכך, מאלמוני אל אמי, אל אבי שקיבל אותה במתנה ממנה, ואלי, אני עונדת את הטבעת כירושה מרה-מתוקה.
מאז ומתמיד היתה אמי מסוגלת להעניק ולקבל את הפשטות שבמגע, ואני מחבקת אותה ואומרת תודה. אני לא יודעת אם היא באמת ובתמים מבינה מה משמעותה של המתנה הזאת בשבילי. מסיבות שאני לא בטוחה שאני עצמי מבינה לגמרי, אף פעם לא עלה בידי לבטא בנוכחותה את המילים שיבארו אותה.
אבי שב אלי, ואני נושאת את רוחות המתים בתוך חישוק של זהב. הטבעת אוצרת את כל מה שעיצב אותי. כשאבי היה עדיין בחיים, חיפשתי את פניו בתצלומים המתעדים את ניצולי אושוויץ – למעשה בתצלומים מכל מחנה. חשבתי שאם אראה אותו מביט החוצה מבעד לגדר תיל אדע איך לזכור אותו, אבין איך נעשה מה שנעשה, ואולי אדע גם מה הוא היה יכול להיות. כל חיי חיפשתי עוד כדי להרכיב את חלקיו האבודים של אבי. עכשיו הטבעת שאני עונדת מקיפה את החלל שנותר ומחליפה היעדרות בזיכרון.
מתוך "הייתי ילדה של ניצולי שואה"/ ברניס אייזנשטיין, תרגום: עידית שורר. הוצאת כתר, 192 עמ'
