היתה לי אהבה ענקית. מצמצתי, והיא ברחה
הייתי צעיר ושחצן. לא ידעתי שום דבר על אהבה לפניה, בטח לא על מערכות יחסים. ושכנעתי את עצמי ביסודיות שכדי שיהיה לי טוב, אני צריך לעשות, בגדול, מה שבא לי. לא שהתחשק לי משהו קיצוני, אבל לא תמיד התחשק לי להיות קשוב
היתה לי אהבה גדולה. לא גדולה - ענקית.
מצמצתי. עצמתי עיניים לרגע. ועוד אחד. רגעים ארוכים כל-כך, עד שיכולה היתה לחלוף על פניי רכבת מהירה, שמספר קרונותיה בלתי-נגמר, כמו אלה שראיתי לא אחת בכתבות על נפלאות המודרנה ביפן - ולא הייתי שם לב.
מצמצתי, והיא ברחה לי מבין הידיים, מבין החיבוקים.
היא אמרה שהייתי אטום, ואני אמרתי שהייתי צעיר מדי. כעבור קרוב לשלוש שנים, אני משוכנע בכך. אני חושב שגם היא כבר יודעת את זה.
הייתי צעיר ושחצן. לא ידעתי שום דבר על אהבה לפניה, בטח לא על מערכות יחסים. ושכנעתי את עצמי, באופן די יסודי, שכדי שיהיה לי טוב, אני צריך לעשות, בגדול, מה שבא לי. בוודאי שכנעתי את עצמי גם בדברים אחרים, אז ועכשיו, אבל זה סיפור לפעם אחרת.
לא שהתחשק לי משהו קיצוני. אבל לא תמיד התחשק לי להיות קשוב. המושג "לעבוד על מערכת היחסים" נשמע לי בגיל העשרה ובתחילת שנות ה-20 לחיינו כמו סיסמה שיווקית של יועצי זוגיות לזוגות כושלים בני 35.
לנו היתה הבנה, בת-צחוק בלתי ניתנת לעצירה, אינטימיות עמוקה כפי שאני מעריך היום שיש למתי מעט, ואינספור לילות מדהימים – של לחישות עדינות ושל אהבה סוערת. הערצתי אותה (כשהיא לא הרגיזה אותי), והיא אהבה אותי (כשלא גרמתי לה עצב). חשבתי שהיא לא תעזוב בקלות את כל מה שהיה לנו, והאמנתי לה כשאמרה שאם תרצה פעם לעשות זאת – היא מקווה שאעצור אותה בכל כוחותיי.
היא הפכה כמעט לכל עולמי, מבלי ששמתי לב
עוד מבט:
קופאים מרוב פחד ומפספסים את הרכבת
מירב רזניק
אתה בסכנת חיים - אתה בורח. א"ב של ההישרדות בג'ונגל החיים שלנו. אפשר ללוות את הבריחה בצעקה, בטונים ובעוצמות משתנות, אפשר לאלתר בין "הצילו!" לבין ל"שמישהו יעזור לי!" ועוד וריאציות. אבל בטח שלא להיתקע ולחכות שידרסו אותך. אם אנחנו לא נשחק את המשחק הזה, הוא ימשיך בלעדינו
האמנתי שזה מספיק. לא ידעתי עד מתי, אבל האמנתי שכבר נגלה, שהעתיד עוד לפנינו (ובאמת היה). אט אט היא הפכה כמעט לכל עולמי, מבלי ששמתי לב. מכיוון שלא שמתי לב, גם לא חלחל הפחד כי יום אחד תרעד האדמה תחת רגליי.
אלא שהסתבר שבאחת הפעמים שבהן מצמצתי, הרכבת חלפה לה לבלי שוב. זה נגרר עוד קצת ועוד קצת, אבל ללא הועיל. כפי שמסתבר, בכל פעם שמצמצתי, משהו בתוכה מת. לבה נחרך בכוויה קטנה. את הצלקות לא ניתן היה עוד לרפא. לא יכולתי, בכל כוחי, להתנגד לדחף שלה ללכת מפניי.
עברו חלפו להן קרוב לשלוש שנים, והיא רחוקה. לקחה את הרכבת למחוזות שלא ראיתי לפני כן אפילו בדמיוני, ואני עדיין משפשף מידי פעם עיניי בחוסר אמון לנוכח המסע שלה.
ואני מסתובב עכשיו ביניכן, חסר מעש וחסר תעוזה. מציץ מידי פעם לתוך אפלולית העשן המיתמר מתוך הברים של תל אביב, מביט בעיניים המאופרות בקפידה, בשמלות המתוחות על הגוף המטופח לעילא ולעילא, במבטים הבוחנים. מתקשה לזהות שם שביב של מה שהכרתי וידעתי.
מביט מסביב על היומיום האפור, עליכם המתכנסים זוגות זוגות, מי מתאים יותר, מי מתאים פחות, אוחזים זה בזה כבמשענת, ורק לעתים רחוקות מזהה משהו שמזכיר לי ימים נשכחים.
מחפש לשווא, בקרב נשים-נערות הנקרות בדרכי, את השילוב הנדיר הזה, של תכונות מדהימות ושל תום, שהוא ורק הוא יכול להקים מערכת של הערצה הדדית, כנה, וחסרת פשרות.
היתה לי אהבה ענקית. מצמצתי, ואני לבד. בלי אותה אהבה, שהשלמתי מזמן עם כך שלא תשוב, ובלי אחרת.
כל שנותר הוא לנסות להחליט: היה זה מזל, או ביש מזל. את האמונה לא איבדתי, עכשיו רק נותר לנצח את הסטטיסטיקה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
