השלמתי עם המצב החדש: אני אוהבת כדורגל
כן אני יודעת מה זה נבדל אפילו כשהוא פסיבי, ולא, אני לא אוהדת איטליה כי הם הכי חתיכים, אני מכירה עוד שחקנים חוץ מדיוויד בקהאם, וכן, אני לגמרי סגורה על העדפותיי המיניות
חלקכם, ובעיקר חלקכן, בוודאי תוהים למה סטודנט בן 27 שעלול בכל רגע לקבל צו שמונה לא ירצה לבלות את ימי הקיץ הלוהטים עם חברתו האוהבת. אבל חלקכן, ובעיקר חלקכם, ודאי זוכרים מה קרה בקיץ ההוא, אותו אירוע מכונן בחייו של אוהד כדורגל המתרחש אחת לארבע שנים, האירוע שדוחה כל דבר אחר כולל הדבר שגברים לעיתים רחוקות מסרבים לו - המונדיאל.
כן, אני מודה, בהתחלה הייתי תמימה. חשבתי שבעזרת לחץ פיזי מתון ושימוש ביכולתיי הפולניות המופלאות, אוכל לשדל אותו לנתק עצמו מהמסך ומהבונדינג הגברי האינטנסיבי ולהקדיש לי זמן איכות. לא שיערתי בנפשי שברגעים אלה הייתי לדידו לא יותר מזמזום טורדני בזווית האוזן, בטח לא אדם בשר ודם ושברגעים אלו גם אם אלבש את השמלה הכי יפה שלי, אתאפר, אתבשם ואציע לו כל מיני הצעות שהוא ממש לא יכול לסרב להן - עדיין יעדיף איזה ברזילאי מכוער עם תלתלים וחיוך מלא שיניים עקומות.
לא אכחיש שבהתחלה נעלבתי, כעסתי, בכיתי ונדנדתי אך כל זה ללא הועיל, בכל זאת מונדיאל. בשלב מסויים הבליחה בי ההכרה שלא משנה מה אעשה, הוא יראה כדורגל בחודש הקרוב. ושאם קיים בי איזשהו רצון להיות איתו כדאי שאני אתחיל לשקול מחדש ברצינות את עמדתי בנושא. if you can't beat them, join them .
אני לא עונה לטלפון שלי בזמן משחקים
בניגוד לציפיותיי, הבקשה שלי להצטרף לצפיית המשחקים לא התקבלה בהתלהבות גורפת, בטח לא כשהחלטתי באופן שרירותי, ברבע הגמר, שאני שונאת את ברזיל והפכתי לאוהדת דה-פקטו של צרפת.
מה שהפתיע אותי אפילו יותר זה שבשלב מסויים קלטתי שאני כבר לא מחכה שהמשחקים ייגמרו, שאני קוראת באינטרנט פרשנויות על המשחק, ושוד ושבר, אני לא עונה לטלפון שלי בזמן משחקים.
יומיים אחרי סיום המונדיאל אכן הגיע אותו צו שמונה ממנו חששנו, ונכנסתי לקלחת של עצבים ורגשות שלא כללה כדורגל בשום צורה. בסופו של דבר הוא חזר בריא ושלם, ואני, שחזרתי לשגרה ולתחביביי הישנים - בישול אפייה, סריגה וטיפוח עצמי (זה מה שאנחנו עושות, לא?) - התחלתי להרגיש געגוע מסויים.
האמת, שהיה לי קשה להגדיר מה בדיוק חסר לי, מה היא תחושת הכמיהה הבלתי מוסברת הזאת, עד שיום אחד מצאתי את עצמי עוצרת מול מסך טלוויזיה בפיצוציה שהקרינה משחק כדורגל בליגה הספרדית והתווכחתי עם המוכר לגבי מוכנותו של מסי להוביל את ברצלונה.
הזעזוע היה עמוק. אני? אוהבת כדורגל? אני? באמת?! אבל לאט לאט התחלתי להשלים עם המצב החדש. אני אוהבת כדורגל, ומונדיאל יש רק פעם בארבע שנים, אז כדאי לי לבחור לעצמי קבוצה.
מאז ההתעניינות רק הלכה וגברה
גם ההחלטה הזאת התקבלה באופן שרירותי ונשי משהו. חבר שלי הוא אוהד ליברפול שרוף, ובגמר ליגת האלופות, בעונת 2005, כשליברפול פיגרו 3-0 מול מילאן, הוא נשבע שאם הם ינצחו הוא יספר את השיער שלו, שהגיע עד לאמצע הגב. השאר הוא היסטוריה. ליברפול אכן ניצחה בסופו של דבר, ואני פגשתי אותו כעבור חצי שנה כשהוא כבר מסופר. איך אפשר שלא לאהוב את הקבוצה שגרמה לחבר שלך להיראות כמו בנאדם?
מאז ההתעניינות רק הלכה וגברה, התרחבה לכדורגל ספרדי ואיטלקי (מעולם לא למשחק הזה שמשחקים בישראל ונקרא על ידי אנשים מסויימים כדורגל), והיום אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא נופלת בידיעותיי מגבר ממוצע חובב כדורגל. יכול להיות שמחלקם אני יודעת אפילו יותר. לפני כחצי שנה נסענו יחד, החבר ואני, לאנפילד, האיצטדיון של ליברפול באנגליה. אני חושבת שיש סיכוי שאני התרגשתי אפילו יותר ממנו, כששרו את ההמנון של הקבוצה ועשרות אלפי צעיפים אדומים התנופפו באוויר.
ולכל הגברים שינחרו בבוז, כן אני יודעת מה זה נבדל, אפילו כשהוא פסיבי, לא, אני לא אוהדת איטליה כי הם הכי חתיכים, וגם אני שונאת לראות כדורגל עם בנות ששואלות בדקה ה-39, "רגע בעד מי אנחנו האדומים או הכחולים? אבל למה? הם פחות שווים...". אני מכירה עוד שמות של שחקנים חוץ מדיוויד בקהאם, וכן, אני לגמרי סגורה על העדפותיי המיניות.
בוודאי רציתם סוף הוליוודי לסיפור, תיאור של החתונה הגרנדיוזית שלנו שנערכה על הדשא בבלומפילד וירח הדבש שכלל דילוג בין הקאמפ נואו, אנפילד, הסטדיאו אולימפיקו והפארק דה פראנס, אבל האמת הכואבת היא שזה פשוט לא הסתדר.
מסתבר שאהבה משותפת לכדורגל לא מספיקה, ואני נותרתי ללא פרטנר הצפייה הקבוע שלי.
אם חשבתם שלראות בחורה מקללת את מסך הטלוויזיה זה מגוחך, דמיינו אותה עושה את זה לבד. זה מצחיק כמעט כמו שזה עצוב.
האימייל של עמליה
לפנייה לכתב/ת 
