בוא ננסה להתחיל מערכת יחסים מהסוף להתחלה
יופי, נגור יחד, כך נכיר זה את זה מעולה, נראה סרטים בלילות, נכין עוגות שוקולד ביחד ונחסל אותן, ננקה, נתפשט, נתלבש, ולא יהיה לנו לאן לברוח. מה אפשר להפסיד? הרי כל אחד שומר על הדירה שלו בינתיים, מקסימום נחזור איש איש לרווקותו
יש! איזה יופי. כך נכיר זה את זה מעולה, נראה סרטים בלילות, נכין עוגות שוקולד ביחד ונחסל אותן, ננקה, נתפשט, נתלבש, ולא יהיה לנו לאן לברוח. מה אפשר להפסיד? הרי כל אחד שומר על הדירה שלו בינתיים, אז מקסימום נחזור איש איש לרווקותו.
דניאל התבונן בי, והיה נדמה לי שהוא מריץ בראשו כמה תמונות של הביחד. שני אנשים שרגילים לחיות לבד כבר זמן מה מגיעים פתאום כל ערב אל קן משותף חדש ואל שגרה חדשה כדי לבחון אם טוב להם איתה. הוא המשיך להתבונן אל תוך עיניי כמו שהוא נוהג לעשות, ואני הרגשתי לפתע כמו פלסטלינה ורודה ורכה מאוד. הייתי סקרנית לראות איך יהיה לחיות עם דניאל לפחות למשך שבועיים.
המפגש עם הוריי ואחיי היה מעולה. הגענו בערב שישי, הם לא היו מוכנים לבואו, אבל קיבלו אותו בחיוך חם. הוא היה נבוך וצחק בביישנות, לחץ לאבי את היד ונתן לאמי נשיקה. אני הסמקתי והצעתי לו בירה. על השולחן במרפסת הונחו שתי מחבתות לוהטות עם שקשוקות אדומות-צהובות מתובלות במידה, בתוספת לחם אחיד טרי. וגם סלט צבעוני מירקות אורגניים, עם סלרי ונענע. סלט שמתפצפץ בפה להמון טעמים. כמה אופי יכול להיות לסלט ירקות. מאז שאחותי לקחה את משימת הכנתו לידיה, הוא מתחסל תוך דקות. התוספות הקטנות שתופסות. ממש כמו בקשר חדש. דניאל ניסה לספר בדיחה. איזה כובש הבחור הזה. יש לו הומור, אבל הוא לא טוב בלספר בדיחות. נשמתי לרווחה. דניאל הסכים איתי. הלכנו לישון אצלי בבית.
פגשתי אותו יום אחרי שבחור אחד אמר לי שאני שטחית וקלת דעת, ובחור שני אמר שהלוואי שהייתי קצת יותר שטחית וקלת דעת. ברחתי לחוף הים כדי לקחת כמה נשימות עמוקות ולנסות להבין מה קורה בעולם הדייטים המטורלל. איך אתה נשאר נאמן לעצמך לאחר המון היכרויות, שבסופן אתה שומע שלל דעות מגוונות על אופייך או על דרך התנהלותך בחיים? נכון שזה מה שקורה כשפוגשים המון אנשים, ונכון שזה עדיף מלשבת לבד בבית, ונכון, שכל אחד מגיע עם ה"תיק" שלו ורואה אותי כמשהו שמסתדר או לא עם עולמו, ולפעמים הוא לא מסתדר עם עולמי שלי. אבל למי לעזאזל יש כזה עור של פיל?
"באיזה אורך?" שואל המוכר המזוקן.
"אה... שכחתי למדוד". שיט! איזה סתומה אני, מלמלתי לעצמי. ואז שמעתי צחוק מבויש מאחוריי. הסתובבתי ונתקלתי בעיניים ירוקות ענקיות. הוא בטח חושב שאני קלת דעת. הוא בטח חושב שהרגע חזרתי מסיני. הוא בטח רואה שאני לא לובשת חזייה.
"רוצה שנקפוץ למדוד את השלט ונחזור לכאן"? זה היה דניאל.
בדייט הראשון הוא יגיע איתי לארוחת ערב אצל הוריי
השלב של ההיכרות הוא הכי סיוטי בעיניי. ייתכן שלי הוא לא מתאים; אני לא צולחת אותו בקלות. אני גם לא מתהלכת עם עיניים נוצצות ברחובות וחיה על מים ואוויר. אני אפילו לא מרזה. מי אמר ששלב ההיכרות הנורמטיבי מתאים לכל אחד? חשבתי על סטארט-אפ. בפעם הבאה שאכיר מישהו, אציע לו להתחיל מהסוף להתחלה. כמו בפרק מ"סיינפלד".
כלומר, בדייט הראשון הוא יגיע איתי לארוחת ערב אצל הוריי. אחר-כך נלך לישון ביחד. למחרת בבוקר נקפוץ לשקשוקה אצל הוריו, בצהריים לחבריו הטובים ובערב לחברים שלי. כבר כיסינו שלב קריטי ביחסים. השלב הבא יהיה לגור שבועיים ביחד, ואם נצלח את כל ההרגלים, השגעונות, השתיקות, התאווה למתוק ולסקס, ואולי אפילו את השירה המזייפת שלי - נמשיך לצאת.
מכל היכרות אני לומדת משהו. ההיכרות עם הסטנדאפיסט שגם כותב גרמה לי להבין סופית שהכתיבה היא כלי תראפי עצום בשבילי. אפשר להעלות על הכתב את כל הרגשות הכי קטנים ולהתבלבל. לערוך אותם, ואז לשנות, ובסוף להגיד בדיוק את מה שלא הצלחתי להביע במילים. או מה שניסיתי להגיד ונשמע הפוך ממה שהתכוונתי. "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות", אחת הפתיחות הכי מקסימות לספר אהוב. ואני – כותבת גם לאחר פרידה ממישהו שההיכרות איתו לא היתה מאוד משמעותית. כי אני נפרדת ממישהו שליווה את עולמי במשך כמה ימים. ואני מרגישה צורך לכתוב גם בעת היכרות חדשה. אדם חדש מתווסף לעולם הדמויות הצבעוני שלי. האם אוהב אותו? האם יאהב אותי? ואולי נאהב רק לכמה שבועות? באותם ימים, כשההיכרות בעיצומה, הדמות שלו משמעותית עבורי.
לפני שבוע הגיע דניאל.
לפנייה לכתב/ת 
