כך מתחיל יום העבודה שלי כמטפלת במשפחתון. אני מתחילה ב-5.00 לפנות בוקר. משעה זאת עד לבוא הילדים, אני חייבת להספיק לבשל ולהכין את הכול לקראת יום העבודה. הילדים מתחילים להגיע החל מ-7.00. עליי להגיש להם שלוש ארוחות מגוונות המכילות את כל אבות המזון, מידי יום הם מקבלים ארוחה בשרית, כשאחת לשבוע אני מחליפה את המנה הבשרית בדג.
הילדים זוכים לארוחת בוקר מלאה, שכוללת שתייה חמה, דגנים, חלבונים וירקות חתוכים. בצהריים מקבלים לצד הבשר גם תוספות של פחמימות וירקות. בארוחת מנחה, מוגשים להם לחלופין פירות, כריכים, עוגה וכמובן גם שתיה. כל הוצאות הכלכלה האלה הן מכספי.
וזה לא נגמר פה. מדי יום אני חייבת לספק לילדים חומרי עבודה ויצירה - דהיינו: צבעים מסוגים שונים, פלסטלינה, בצק, מדבקות וכו'. מחובתי לתת לילדים לשחק במשחקים קוגניטיביים שעליהם להיות שלמים ותקינים, כמו פאזלים, הרכבות, קוביות, השחלות למיניהן ועוד.
כל הזמן מוטלות על כתפי הוראות חדשות
גם את הספרים עלי לרכוש בעצמי, תוך דאגה לחידושם מדי פעם כדי להקריאם לילדים. בנוסף לספרים, אני דואגת לתחלופה שוטפת של קלטות ותקליטורים להם הילדים מאזינים. גם ההוצאות האלה על חשבוני. על כל אלו אני צריכה להוסיף את המיזוג המחויב במשפחתון - חימום בחורף וקירור בקיץ. ולא לשכוח כמובן את ההשתלמויות הרבות שאני חייבת להשתתף בהן על חשבון זמני הפרטי ובעלות האישית שלי. כל ההוצאות האלה מסתכמות לי ולמטפלות אחרות בכ- 1440 שקל לחודש. שכר המטפלות הזה לא התעדכן מזה שמונה שנים, ואם לא די בכך, הוא אפילו נגרע שלוש פעמים במהלך הזמן הזה.
אז אחרי שאני מוציאה את כל ההוצאות האלה, אני מקבלת שכר של 4186 שקל לחודש. זה איננו שכר עבודה. לא, זה קרוב יותר לשכר עבדים, זה יותר כמו התנדבות, אבל בכפייה. בנוסף לכל זה, אין לי שום זכויות סוציאליות: אני לא רשאית לימי מחלה, לא לימי אבל או ימי חופשה בלתי צפויים. במקרים כאלה, עלי לממן מחליפה מכספי הפרטי. אין לי פנסיה ואני לא זוכה לדמי הבראה או ביגוד. אני לכאורה עצמאית, אך כל ההוראות כלפיי מוכתבות, ואני תחת פיקוח ומעקב מתמידים.
אני עוד זוכרת את הזמנים שהמשפחתונים השתייכו למשרד העבודה והרווחה. משפחתון חדש שנפתח קיבל אז את כל הציוד הבסיסי, קרי שולחן וכסאות, מזרונים, משחקים בסיסיים וספרים. הכול התנהל אז ברוגע ובכבוד. ידעתי אז את חובותי והמשרד דרך הרשות המקומית, דאג לשליחת הילדים ולפיקוח על התפתחותם ועל התנהלות המשפחתון. משרד העבודה והרווחה דאג לעדכן את השכר פעמיים בשנה.
מאז שעברו המשפחתונים להיות בפיקוח התמ"ת, מטפלות מתחילות (אני ואחרות) צריכות להפקיד במשרד 4000 שקל והמשרד דואג לקנות בכסף זה כראות עיניו. כל הזמן מוטלות על כתפי הוראות חדשות, החוקים משתנים תדיר וכל שינוי כזה גורר אחריו עוד הוצאות בלתי צפויות שלי. אז קמנו, חברותיי ואני, מטפלות המשפחתונים מכל הארץ, ופנינו שוב ושוב למשרד התמ"ת, תוך התמרמרות על המצב הקיים. התשובה שקיבלנו הייתה: "מי שלא נראה לה, יכולה לקום ולעזוב".
התשובה שקיבלנו הייתה: "מי שלא נראה לה, יכולה לקום ולעזוב"
האמת שרבות מאתנו כמעט התייאשו. גם אני. אבל בזכות ההתאגדות שלנו ביחד בתמיכת "כוח לעובדים", חזרה לנו התקווה. בראש מעיניי הטיפול המסור בילדים. אני ממלאת את כל הצרכים שלהם באהבה.
אבל אני לא מתנדבת, ואנחנו לא גוף התנדבותי. אני אימא עובדת שמטפלת בילדים של עובדות אחרות. מדוע לי אין זכויות סוציאליות כמו שיש לאימהות העובדות האחרות. מדוע איני יכולה לדעת שמחכה לי פנסיה בגיל פרישה ושאני יכולה לפרנס את עצמי בכבוד בהתאם לעבודה המכובדת שאני עושה?
רק לעבדים אין זכויות ומי שחושב שפסה העבדות מן העולם, טועה. האם זהו העתיד שאנו, כחברה מתוקנת, מאחלים לילדינו הרכים?
- מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם? שלחו ל hevra@y-i.co.il
וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
