חייו של יזם הם סוג של רכבת הרים עם מעברים בלתי אפשריים מאויר פסגות לתהומות נשיה..
הטלטלות היום יומיות הן בחזקת עשרת מונים מאלו שחווית כשכיר, פתאום הכל דוקר במקומות הלא נכונים, האחריות לצד התחושה שהכל אפשרי גורמת להכל להיצבע בצבעים אחרים לגמרי.
הבדל בין מוצר לחברה הוא ההבדל שבעטיו מתפרצת המאניה דיפרסיה. יש הבדל בין לייצר מוצר, ולו האיכותי ביותר, לבין העמדת חברה מצליחה ומרוויחה שבה ירצו להשקיע או איתה ירצו לשתף פעולה. כעובד אתה עושה מה שאתה יודע לעשות הכי טוב ועל כך אתה נשפט. אף אחד לא מאשים אותך על תפקודם של שאר העובדים או על התנהגויות השוק ההפכפכות. כיזם אתה נשפט על התוצאה והכל באחריותך, החל מהפשלות של אחרון הספקים וכלה בהשפעת תנודות השוק (אותן פספס כושר הנבואה שלך). אתה עושה מה שאתה יודע לעשות הכי טוב ונשפט גם ובעיקר על כל השאר.
ברמה המעשית אתה מנסה לעבוד עם החומרים שיש לך. אין מספיק כסף לפיתוח רכיב חשוב? אפשר לחלק נתחים מהחברה למפתחים, לתת להם לעבוד באמונה שתצליח לגרד את הכסף עד המשכורת הבאה, או לשלוח יד לתכניות החסכון והפנסיה (או שלושתם גם יחד). מלוא הטנא אפשרויות שרובן אינן מלבבות במיוחד, אך כיזם אתה מפתח מנטליות של מתאבד שיעי, דבר ההופך את האפשרויות ההזויות ביותר להגיוניות ולו בלבד שמערכת החיוב הסלולרי תהיה מוכנה בזמן.
רוב הזמן המוח עובד בקדחתנות בנסיון לקדם את הדברים, לאתר מכשולים עתידיים ולתחזק את הקיים, בדרך כלל בעזרת בריינסטורמינג משותף או אינדיווידואלי, כשהנסיון הוא לחשוב כל הזמן מחוץ לקופסא. בסיכומו של דבר מועלה מקבץ רעיונות שחלקם ייושמו וחלקם – מוטב שלא היה בא לעולם.
וישנם ימים בהם אתה מתקשה לגרד את עצמך לעשייה. המציאות מסרבת לשתף אתך פעולה ואין מי שיגיד לך מה לעשות. כיזם אתה המבוגר האחראי, איבדת את הפריווילגיה לשחק ולטעות ואיבדת את טוב לבם של המבוגרים ממך למשחקי הילדות שלך. אתה חברה, act your age, act your condition וזו אמת קשה ומרה שלעיתים קשה להתמודד איתה.
והדבר לא מוגבל לסטארטאפים צעירים שכמונו. השבוע ניהלתי שיחה עם מנכ"ל חברת סטארטאפ עם מוצר מדהים ומכירות של מאות אלפי דולרים בחודש. האם אתם חושבים שהמצב שונה שם? מסתבר שלא, רק בקנה מידה גדול יותר והרבה יותר נזק היקפי לאנשים וכספים. אותו בחור טען שהסיבה העיקרית לטלטלות הנפשיות היא ההזדהות הנפשית בין היזם למיזם ההופכת את ההצלחות לחוויה נפשית של התעלות ואת הכשלונות לדכאון עמוק.
מסיבה זו בדיוק הוא לא הצליח להבין מדוע אנחנו מעמידים את עצמנו לסקילה מול מטוקבקי ynet. לטענתו, תגובות שליליות כלפי המיזם וכלפינו פוגעות בחוסן הנפשי הרעוע ממילא של מי שנאלץ להתמודד עם ניהול סטארטאפ. זו אולי הסיבות שרבים מהמנכ"לים מבודדים עצמם מפידבקים.
במקרה שלנו, כשאתה בכל זאת מתעסק בקהילה של משתמשים שבלב כולם פועם לב אדם, אתה חייב להישאר בקשר עם הפידבק. ואם נורשה לקלישאות: לא יכול לסבול את החום? צא מהמטבח. ככל שעובר הזמן חלק מהקלישאות השחוקות ביותר נדמות כנכונות להחריד.
אני מתייחס אחרת לנושא. כפי שכתבתי זאת בעבר, ניהול נכון של שאיפות הוא המפתח ליכולת ההתמודדות של היזם עם האחיות מאניה ודפרסיה. כמות הכשלונות איתם צריך יזם להתמודד היא עצומה (כמה פגישות עם משקיעים מסתיימות בהשקעה?) ומאחר ואנו רגילים להתקדם על בסיס הצלחות הכשלונות משתקים אותנו.
כדי להתגבר, צריך להתחבר בעבותות לשאיפה שלנו למיזם מצליח, ומרגע שהתחברתם באמת לשאיפתכם כל פעולה למען המיזם היא מימוש של אותה שאיפה והצלחה בפני עצמה, ללא קשר לתוצאתה.
במובן זה, זהו המגן הטוב ביותר לטעמי מתהפוכות הגורל ומצב הרוח, שנאמר "השאיפה היא הרוח במפרשיכם. גדולה מכל רצון זה או אחר, מכל תפנית לרעה ואפילו מגן מצויין מתפניות לטובה. אלה מסוכנות לא פחות מאחר והן נוטות לגרום להסתמכות על תוצאה חיובית זו או אחרת. כאשר אנו מתחברים לשאיפה כל יום הוא יום חדש להגשמתה. כל שקרה אינו רלוונטי אלא כשיעור וכל שיקרה אינו יכול לסכנה".
מסתבר שתהפוכות הנפש הם חלק בלתי נפרד ממה שעובר על יזמים - לא פחות מאקסלים, השקעות, וחלומות.
כיצד אתם מתמודדים עם העליות והמורדות שבחייכם ועסקיכם? נשמח לשמוע בטוקבקים.
תובנות? מישהו? כתבו לנו:
amit@vikido.com
yami@vikido.com
שוחחו איתנו בטוויטר:
@vikidoteam
לכל הטורים של הסטארט-אפ השקוף
