פרקליטו של השטן

"פרקליט אנונימי", ספר הכתוב כבלוג, מספר על פרקליט צמרת שכתב בלוג על החיים במשרד שבו הוא שותף, ועכשיו הבלוג מאיים להרוס אותו. ג'רמי בלקמן, 30, הוא בוגר בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, וכותב בעצמו בלוג פופולרי בשם זהה

שבוע ראשון יום שלישי, 9 במאי

הבוקר אני בקושי מצליח לעשות משהו, כי אני יודע שבמשרד לידי יש יצור חי. בדרך-כלל נמצא שם רק השותף המומחה לניירות ערך, אדם שלא הזיז אף שריר מאז שקרטר היה נשיא. אבל הבוקר הוא הביא לעבודה את הכלב שלו. ממש מגוחך. כאילו אין פה מספיק חיות גם ככה.

פעם היו לנו דגים. פּיראנות. האכלנו אותם יותר מדי. יום אחד זרקנו לתוך האקוואריום שלהם את הארוחה של השמֵן כי הוא איחר לפגישה ברבע שעה. הדגים טרפו אותה – סנדוויץ' עם פסטרמה, עוגיית בּראוני, ליטר וחצי קולה – ואחר-כך התפוצצו. כולם הבינו את הרמז. לפגישות אצלי אף אחד כבר לא מאחר.

ג'רמי בלקמן. בלוגים, משפטים וספרות (צילום: שרה שץ)

אבל הבוקר הגיע הכלב הזה, ותכף ומיד כולם יצאו למסדרון במקום לשבת במקום הקבוע שלהם ולבהות במסכים שלהם. עורכי-דין שכירים התחילו לקום, ממש לקום מהכיסאות שלהם, כדי לרדוף אחרי הכלב, ללטף את הכלב, לדבר עם הכלב. מישהו נתן לכלב חתיכה מהמאפה שהוא לקח מהמטבחון של הפרקליטים. המאפים האלה לא מיועדים לכלבים.

אפילו לעוזרים המשפטיים אנחנו לא מרשים לאכול מאפים. המאפים מיועדים רק לעורכי-דין עם לקוחות שאפשר לחייב. הם פשוט אמצעי הזנה שנועד להבטיח שעורכי-הדין לא יצטרכו לצאת מהמשרד כדי לאכול ארוחת בוקר. הם לא מיועדים לאורחים. רשמתי לעצמי את התקרית ואני אדאג שלבחור הזה ינכו דולר וחצי מהמשכורת הבאה.

הכלב נבח פעם אחת. אמרתי לבעלים שלו שישתיק אותו, או שאני אנעל אותו בחדר המסמכים עם השכירים הזוטרים שהכנסתי לשם לפני שישה שבועות לחפש אימייל אחד בחדר מלא ארגזים. במסדרונות המשרד שוררת בדרך-כלל שתיקה מוזרה, שנקטעת רק על-ידי הצרחות של האנשים שמגלים שסכין המכתבים יכול לשים קץ לסבלם.

וככה אני רוצה שזה יישאר. אנחנו לא צריכים פה נביחות שיחרישו את סערת הנפש שלנו. רעש שמור לשתייה החודשית ולפיקניק השנתי. לא למקום העבודה. מקום העבודה הוא קדוש.

שמעתי במקרה איך זאת שלא יודעת להתאפר אומרת שהכלב ממש מחיה את המשרד. "אני לא מרגישה כל-כך לבד," היא אמרה. הוספתי לה משימות. ברור שהיא לא מספיק עסוקה. היא אמורה להרגיש לבד. זה לא מסוג מקומות העבודה שהעובדים בהם יכולים להיכנס למשרדים של עובדים אחרים ולבזבז את כל הבוקר בקשקושים על מזג האוויר או על מצב השוק או על "בעיות בזוגיות" שלהם. או לשחק עם הכלב המחורבן.

אנחנו משרד עורכי-דין. על כל דקה אפשר - וצריך - לחייב את הלקוח. הלקוח לא משלם על שיחות מסדרון. כל דקה שאתם לא יושבים ליד השולחן היא דקה שהמשרד לא מרוויח מהנוכחוּת שלכם, למרות שאתם עדיין משתמשים בציוד המשרדי, אוכלים את המאפים, שותים את הקפה, צורכים את החמצן, ומחמירים את הבלאי של השטיחים. אתם תקוּרה. ואם אתם לא מכסים את העלויות שלכם, אין לכם מה לחפש פה.

לַכּלב אין מה לחפש פה, למרות שבטח יותר קל לאלף אותו מאשר חלק מהשכירים במשרד הזה. אם אני אצליח לפתות אותו לאכול קצת עדויות מרשיעות שחשוב לנו להשמיד, אני אוכל לחייב על זה את הלקוח בכמה מאות דולרים לשעה. אם אני אצליח לשכנע אותו לנבוח על הפרקליט של הצד שכנגד ולהבהיל אותו עד שיקבל את הצעת הפשרה שלנו, גם על זה בטח אפשר לחייב.

ואם אני אצליח לשכנע אותו להשתין על מזכירה, על זה אי-אפשר לחייב, אבל זה בכל זאת יהיה מעניין. לא חשוב, בעצם. להחזיק כלב במשרד זה חסר טעם כמעט כמו להחזיק את הדלת של המעלית בשביל עוזר משפטי. לא הולם, לא רצוי, ולא יקרה כשאני אהיה פה השותף הבכיר, אני מבטיח לכם.

העלה אנונימי בשעה 09:25.

יום רביעי, 10 במאי

הבחור עם השׁוּמה הענקית התפטר היום. שכירים מתפטרים בדרך-כלל בינואר, אחרי שהם מקבלים את הבונוס השנתי, אבל הבחור הזה כבר שלוש וחצי שנים מנסה לצאת לחופשה ולא נתנו לו. מתברר שבוקר אחד בשבוע שעבר הוא התעורר והחליט שהוא הולך להיות מורה בתיכון.

זה מה שקורה למי שאין לו את זה. החלק הכי טוב בעבודה שלי הוא לראות איך אנשים כמוהו הופכים מִבּוֹגרי משפטים שמחים, נמרצים ומתרפסים, לשכירים בדרג ביניים, קצת יותר מבוגרים, מתוסכלים ושחוקים, שלא סובלים את המקום הזה.

ואז מוטלת עלי האחריות לגייס אחרים במקומם. זהו מקור העוצמה של שותף מגייס באחד ממשרדי עורכי-הדין הכי יוקרתיים בפלנטה הזאת.

סטודנטים למשפטים מתים עלינו. אין לנו ברֵרה אלא להרחיק אותם במקלות. טוב, בימינו כבר לא עושים את זה, לפחות לא פשוטו כמשמעו. מסַפרים פה שפעם, היו מביאים כמה מקלות שהלוגו של המשרד מוטבע עליהם ועושים כיף חיים בתהליך הגיוס, אבל אני חושב שלשכת עורכי-הדין האמריקאית הוציאה איזו תקנה נגד התנהגות כזאת, ולכן אנחנו חייבים להשתמש במכתב הסירוב התקני. אני בטוח שעם המקלות היה הרבה יותר כיף.

סטודנטים עומדים בתור כדי לתת לנו את קורות החיים שלהם, ובכל זאת שיעור התחלופה אצלנו הוא 30 אחוז בשנה. ולא רק אצלנו. ככה זה בכל המשרדים, אצל כל העמיתים שלנו, בכל הענף. זה אומר שהעבודה שלי ממש לא קלה. איך מוכרים לסטודנטים את המצוינוּת של מקום העבודה הזה, כשבה-בעת אנחנו צריכים לוודא שחבילות נייר הצילום שמגיעות למשרד לא יגיעו קשורות בחבל – כי החבל פשוט מפתה מדי. צפוי שמפעם לפעם מישהו יתלה את עצמו, אבל אם זה יקרה בכל פעם שנקבל משלוח חדש של ציוד משרדי, אז יתחיל להיות די קשה לעבוד.

אלה שמתאבדים, לפחות מודים בָּאמת. ברגע שאתה מבין שאתה לא מסוגל להחזיק מעמד במקום כזה – שאתה

לא כזה חכם כמו שחשבת, או שאין לך מספיק משמעת עצמית כדי לוותר על מה שצריך לוותר כדי להצליח – אז ברור שאין טעם להמשיך להעמיד פנים. אבל יש כאלה שלא מבינים רמזים. הם נשארים עד שאנחנו זורקים אותם – מציעים להם בנימוס למצוא משרה שהולמת יותר את הכישורים שלהם. למשל במקדונלד'ס.

נודע לי שבחור שהיה פעם שכיר פה עובד עכשיו כנהג אוטובוס. עד שמישהו אמר לי את זה, בכלל לא שמתי לב שעדיין יש אוטובוסים במדינה הזאת. פיטרתי את מי שסיפר לי את זה. עורכי-דין במשרד הזה לא אמורים לנסוע באוטובוסים. הם לא אמורים להשתמש בשום סוג של כלי רכב, בעצם. הם אמורים להיות פה, במשרד. לחייב לקוחות.

העלה אנונימי בשעה 10:51.

מתוך "פרקליט אנונימי", מאת ג'רמי בלקמן, תרגום: יעל סלע-שפירו, הוצאת כתר