אחרי המלחמה ההיא

1946, מחנה הריכוז לשעבר עודנו מוקף גדר תיל, אך מן התופת נולדים חיים חדשים. מגורי האסירים הישנים הועלו באש, וכעת מתגוררים הניצולים בצריפים ששימשו את אנשי האס.אס, המוקפים ערוגות וחלקות דשא, בהם משחקים ילדים. כיום משמשים המבנים כמחנות עקורים, ובהם מתחילים הניצולים לנסות לשקם את חייהם: מתאהבים, מתחתנים, מעמידים דור חדש של צאצאים, חולמים לעזוב את אירופה המצולקת אל ארץ ישראל המובטחת. יותר מכל, הם מקווים לפגוש לפתע בין השבילים במחנה פרצוף מוכר של אם, אב, בעל, אישה, ילד או דוד שאבדו להם בשנות המלחמה האיומות.

אל אותה מציאות מלאת סיוטים ותקווה חדשה מגיע מיודענו, הנדבן היהודי-אמריקאי פרד מונוסון, על מנת להנציח את המראות ובאמצעותם לשדל את יהודי ארה"ב לתרום מכיסם. לפניכם סרטון בן כמה דקות אותו צילם במחנות בהם ביקר.

על החיים במחנות העקורים

כדי לפתור את בעיית הפליטים הקשה הקימו בנות הברית מחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. בשל מחסור בתשתית, חלק מהמחנות שכנו באותם מבנים ששימשו כמחנות ריכוז זמן קצר קודם לכן. כך נוצר מצב אבסורדי שבו הניצולים הוסיפו לחיות בצפיפות ובדוחק במחנות מהם שוחררו, מוקפים בגדרות תיל ובזיכרונותיהם הקשים, ולעתים גם בעקורים מלאומים אחרים שהתנכלו להם.

מצבם של הפליטים השתפר לאחר פרסומו של דו"ח ועדת האריסון, שמינה הנשיא האמריקאי טרומן לבדיקת הנעשה במחנות הפליטים. ארל האריסון לא חסך בביקורת כלפי התנאים במחנות ויחס האמריקאים לניצולים. בהיעדר תעסוקה ופעילות מאורגנת לעזרה בשיקומם, כתב בחריפות, מתבוססים העקורים במחשבות קשות על עתידם הלא ברור וגורלם האומלל, ועורכים השוואות בין מצבם תחת השלטון הנאצי לחייהם הנוכחיים. "מעבר לידיעה כי אינם נמצאים יותר בסכנת תאי הגזים וצורות אחרות של מוות אלים, הם נוכחים כי רק מעט השתנה".

על אף התנאים, אימי העבר והעתיד הלוטה בערפל, יצר החיים ניצח את הקשיים והעקורים החלו לבנות חיי תרבות וקהילה במחנות. חתונות רבות נערכו ושיעור הלידות היה גבוה במיוחד. הילדים הפכו למרכז החיים במחנות וסמל לתקווה ולהתחלה חדשה על פני הבדידות והכאב.

במחנות הוקמו בתי ספר ותנועות נוער, נערכו מופעי תרבות, התקיימו מסיבות ריקודים ועיתונים הוצאו לאור. בעזרתו של ארגון הג'וינט זכו הניצולים להכשרה מקצועית וללימודי עברית. חלק גדול מהפעילות במחנות נסב סביב הדת היהודית – ייצור תשמישי קדושה, טליתות, כיפות ומאכלי חג, השגת אוכל כשר והקמת מקוואות. הרחובות והבתים כונו בשמות הקהילות מהן באו דייריהם ובשמות עבריים ציוניים, לצד שמות אמריקאים ("רוזוולט", "הבית הלבן", "וושינגטון") כמחווה לבעלות הברית שהקימו את המחנות. על אף הרצון להשתקם ולהביט קדימה, התעוררו בלילות לא אחת לקול זעקות של ניצולים שזוועות המלחמה שבו אליהם בחלומותיהם. כדי להתמודד עם האובדן ערכו העקורים פעולות הנצחה: קיימו ימי זיכרון, בנו אנדרטאות לזכר הנספים, והחלו לתעד את סיפוריהם מהשואה.

בסוף הדו"ח שהגיש האריסון לנשיא כתב: "הפיתרון האמיתי היחיד לבעיה הוא פינויים של היהודים בגרמניה ובאוסטריה המעוניינים בכך לפלסטינה... העולם הנאור חייב לספק לקומץ הניצולים בית שבו יוכלו להתיישב ולהתחיל שוב את חייהם כבני אנוש". בשנים שלאחר המלחמה עזבו העקורים את המחנות בהדרגה, ועלו ברובם לארץ ישראל. בשנת 1957 נסגר מחנה העקורים האחרון באירופה.

לכל כתבות "אני הייתי שם בצבע" - לחצו כאן .

מי אתה פרד מונוסון?

בשבועות הבאים נציג בפניכם סרטונים בלעדיים נוספים מתוך אוסף סרטיו של פרד מונוסון. מי היה מונוסון? באילו נסיבות צילם את האירועים החשובים ביותר בתולדות המדינה לפני הקמתה ובשני העשורים הראשונים שלה? כיצד ניצל ארכיון סרטיו ברגע האחרון מהשמדה? את התשובות לשאלות אלה ואחרות וחשיפה של סרטיו הצבעוניים הנדירים כינס הבימאי אבישי כפיר (מנהל ארכיון מונוסון) לכדי סרט תעודי בשם "אני הייתי שם בצבע" (סרטם של אבישי כפיר ויצחק רובין), שיוקרן באוקטובר בערוץ הראשון. מידע נוסף אודות הסרט.

אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.

                         לרכישת מינוי לאנציקלופדיה ynet